אוהד תורג'מן, תלמיד שיעור ז', ישיבת ההסדר 'הכותל
אני עומד מול החלקה הטריה, משפיל עיני לעפר, ולשלט הלבן הקטן שתקוע באדמה, בו כתוב "פה טמונה שפרה נבנצל בת חיים זאב". מסתכל והדמעות יורדות כנחל. שם אבן, מחפש עוד אחת, ומשטח את החול הלח בכפות ידי שיהיה המקום ראוי להאי שופרא דבלי בעפרא. האם העפר הזה מבין את גודל זכייתו, שדווקא בו תטמן שופרא דשיפרא?!
מוצאי שבת קודש תרומה, חצות הלילה, הלוויתה של הרבנית הדגולה שפרה נבנצל זצ"ל זה עתה הסתיימה. אני צועד בצעדים כבדים בדרך חזרה מבית העלמין שבשכונת סנהדריה והלב לא מאמין. חוזר הביתה ומשתף את אשתי בהספדים המרגשים ואנחנו יושבים ומעלים זכרונות על האישה הקדושה עוד בחייה, שזכינו להסתופף מעט בצילה. על השולחן דולק נר נשמה שבועי עליו כתבנו לעילוי נשמת הרבנית שפרה נבנצל זצ"ל. אור הנר דולק ומאיר, מזכיר לנו שצדיקים במותם קרויים חיים.
אמנם אני נמנה על הצעירים, וההיכרות שלי עם הרבנית מסתכמת בשבע שנים בלבד, ובכל זאת נקשרנו מאוד. אני, ובהמשך גם אשתי, הרגשנו ממש כחברים של הרבנית ע"ה. האמת שזו לא ראיה גדולה, כל מי שנקשר בדרך כלשהי לרבנית וודאי הרגיש עד כמה מהר הוא נעשה חבר ותיק ובן בית, וכך גם אנחנו.
בשיעור א' ממש כבחור צעיר שרוצה לזכות להתקרב לרב שליט"א, הספקתי כבר לסעוד כמה סעודות ליל שבת על שולחנם של הרב והרבנית. מי שלא היה שם לא יודע מהי סעודת שבת של 'גדויילים' אמיתיים, של תלמידי חכמים, עליה אומרת הגמרא: "כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה, כאילו נהנה מזיו שכינה". כמובן שהרבנית דאגה שאקבל תמיד מקום של כבוד ליד הרב, ושנאכל עוד ועוד… היא אהבה מאוד שירי שבת, חידות שנונות ובדיחות, וכמובן שאין פטור מדבר תורה רשמי על הפרשה, אף שהסעודה כולה שופעת דברי תורה מכל עבר. אורח אחד מקדש, אחר בוצע ועוד אחד מזמן. פעמים לפי גיל, לפעמים גם קרובי משפחה, והתחושה היא שהסעודה כולה בשבילך. הרבנית שואלת, ומתעניינת, חוקרת מאיפה אתה ומאיזו משפחה, ותמיד מוצאת על מה לדבר, אין רגע של זרות. מהר מאוד קלטתי שלא רק כדי להתקרב אל הרב אני רוצה לסעוד בבית המיוחד הזה, אלא גם בשביל להתקרב לרבנית.
מסעודות השבת האלו הפקתי לימוד גדול לחיים. גם שיעורי המוסר הטובים ביותר לא ישיגו את החוויה שבדוגמה האישית שספגתי. אלפי יועצי זוגיות לא יוכלו ללמד על כבוד הדדי ושלום בית, אהבה ודאגה כמו אלו שלימדה אותי הרבנית ביחסה אל הרב.
בסעודה הראשונה שהייתי שם, הרבנית, כאמור, אמרה לי להתיישב ליד הרב. בטבעיות ניגשתי ונעמדתי לצד כסא הטורקיז המכובד, היחיד בעל המשענות לידיים, כסבור שוודאי זהו מקומו של הרב. הרבנית קראה אלי מהסלון "הרב לא יושב שם, הוא לא מסכים לשבת על הכסא הזה, הוא נותן לי לשבת עליו, אז אם אתה רוצה לשבת לידי – בשמחה… הרב יושב בצד השני", ומיד אומרת: "בעצם אל תעבור, כבר התמקמת, אני אגיד לו שהשבת הוא יצטרך לשבת שם". וכשהגיע הרב מהתפילה ברמב"ן התחיל ה"ויכוח" הקבוע. ובאותה השבת הרבנית ניצחה… כמה היא דאגה לרב, וכמה דאגה לאורחיה בליבה הרחב והחם.
אנקדוטה נוספת שזכורה לי, היא אותה הפעם בה נכנסה בשבת בצהריים אורחת תמהונית למטבח ונעמדה לצד הרבנית ואמרה לה "לא אכלתי כל השבת". הרבנית השיבה לה "איני יודעת מה את אוהבת ומה נשאר, אז תפתחי את המקרר, תראי מה יש ומה שתרצי תאכלי". זו הרגשה של בית. הרבנית מעולם לא סירבה לבקשות מוזרות, לא ביישה אף אדם וגם לא עשתה ענין מכלום ודומני שכך הייתה הנהגתה בכל – "שלי שלך ושלך שלך".
הרבנית שפרה נבנצל זצ"ל, אשת חיל אמיתית, תורת חסד היתה על לשונה כל חייה.
חבל על דאבדין. יהי זכרה ברוך. על האי שיפרה דבלי בעפרא קא בכינא!
