אנרגיה גרעינית לשימוש ביתי – זה מה שיש בפרק הזה. לא פחות. אדמו"ר הזקן חוזר אל שאלת השאלות של ה"תניא", שמתנוססת כבר על שער הספר: "ספר של בינונים… מיוסד על פסוק 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו' – לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד…".
עד עכשיו הבנו שזה קרוב כי זה אפשרי, כי המוח שליט על הלב, כי ירשנו מאבותינו אהבה ויראה טבעיות (פרקים י"ז‑י"ח). בפרק שלנו מגיע לשיאו המהלך שאדמו"ר הזקן מפתח החל מפרק כ', ובו נחשף מקור כוח שונה מאוד – שאם רק נדע לרתום אותו לצרכינו יאפשר לנו חיים שבהם עבודת ה' כולה, על כל תחומיה וסעיפיה, היא באמת דבר קרוב מאוד מאוד, מציאות שאי אפשר להעלות על הדעת שתתערער או תתבטל אפילו לרגע אחד.
הכוח הזה הוא כוח מסירות הנפש, סגולת החכמה שבנפש, מה שהעצים רבבות יהודים מוסרי נפש בכל הדורות וחשף מתוך נפשם המטולטלת והרחוקה, מתוך דעתם המשובשת והחסרה, את השלהבת האדירה שבוערת תמיד בעומק הנשמה, חבויה בתוך שכבות על גבי שכבות של לבושים. אם ייתכן אחרת, אם יהודי מסוגל לחטוא, הרי זה רק מפני שלא נוצרו התנאים הדרושים לחשיפתה של הלהבה הזו.
מה הם התנאים?
פשוט – שיהיה ברור שזה או־או. או שאנחנו יהודים, דבקים בא־לוהים, בטלים לקדושתו, מחבקים אותו וחבוקים בידו; או שאנחנו עושים את הדבר הזה. את המעשה שבו אנו עוברים על רצונו, נפרדים מקדושתו, מתנתקים מחיבוקו. אם ברור שזו המציאות, אפשר להתחיל לרחם על הסטרא־אחרא. פשוט אין לה שום סיכוי.
האם זה אפשרי?
אדמו"ר הזקן אומר שכן. הוא מזכיר את משה רבנו, שלפני הכניסה לארץ ציווה את בני ישראל לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, לשנן לעצמם היטב היטב את הפסוק של קידוש ה' – "שמע ישראל, ה' א־לוהינו, ה' אחד". אם נחשוב על זה לרגע, זה לא מובן. מדוע משה חושב שזה הזמן להכין את בני ישראל לקדש שם שמים? האם הם הולכים לקראת עידן של פוגרומים ורדיפות, או לקראת קרב שמוכרע מראש בכוח ה' הצועד בראש מחנה ישראל?
אלא שהאתגר הגדול ביותר שיעמוד בפני בני ישראל בארץ ישראל, הוא אתגר החיים הרגועים, השלווים. החיים שבהם הכול בסדר, אין המון מוסת חמוש בקלשונות או אינקוויזיטורים לבושי ברדסים שחורים. מה ימנע מהיצר הרע לכרסם באיטיות בכל היקר והקדוש לנו? מה יחדד את התמונה, יבהיר כמה כל מעשה הוא אבן בוחן, כמה חשוב לבחור צד – קדושה או קליפה?
את אותו כור גרעיני של מסירות נפש, אפשר וצריך לרתום לשימוש ביתי, בשעת שלום, ברגיעה. בסופו של דבר, העצמה האדירה שטמונה בו אינה עצמה של מוות – אלא עצמה של חיים.
מה זה אומר למעשה?
כששורה עלינו עצלות או עצבות, ומתחשק לנו דווקא לדלג על תפילת שחרית ולהמשיך לישון, נזכיר לעצמנו מה עומד מול מה: כמה היינו מוכנים להפסיד כדי לא להיפרד מא־לוהים אפילו לרגע אחד של עבודה־זרה, איך גם המוות היה עדיף לנו ובוודאי ייסורי הגוף, וכמה נרוויח אם נזרוק את השמיכה ונקום כדי לזכות במצווה שתחבר אותנו אליו חיבור נצחי, שלעולם לא יתבטל. ואם תתעורר בנו תאווה גשמית־בהמית, נזכיר לעצמנו שהיינו מוכנים לעמוד מול קשיים גדולים פי כמה וכמה לו היו מציעים לנו לעבוד עבודה־זרה, והרי זה הסיפור גם כעת. לא העבירה הספציפית היא הנושא, אלא המוות שעומד מאחוריה, הניתוק, הפירוד – ממש כמו עבודה־זרה.
ועוד משהו על הבלוף של "רק הפעם אעשה את זה, אחר כך כבר אחזור בתשובה". קודם כול, לא כדאי להסתבך. מי שכבר בזמן שהוא חוטא חושב על התשובה שיעשה אחר כך, מבטא בכך בדיוק מה אומר לו מושג התשובה ומקטין את הסיכויים שכל זה יהיה רציני ויקרה באמת. אבל יותר מזה, אם זה מה שעובר לך בראש כדאי שתשאל את עצמך האם גם במקרה של עבודה־זרה היית אומר כך. רבבות יהודים הוכיחו שבמצב כזה המחשבה הזו אפילו לא עוברת בראש. לא רוצים להיפרד, אפילו לרגע אחד. נקודה.
