לאורך פרקי התניא מתבאר והולך פסוק אחד – "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". אדמו"ר הזקן הסביר בכמה אופנים איך קרוב אליך, ומה בדיוק צריך לקרות בלבבך כדי שתהיה בו אהבת ה' ויראת ה'. כעת הוא פונה אל המילה האחרונה – "לעשותו". מילה שמגדירה בעצם את כל העשייה שמוטלת עלינו במשך ימי חיינו, ורומזת גם לשמו ולמהותו של העולם שבו אנו חיים – עולם העשייה.
זו גם ההזדמנות לשוב אל שאלה שגם בה כבר נגענו מעט: למה טוב להיות בינוני? האם אין כאן חיים שכולם תסכול, שהרי הבינוני תמיד יוסיף להילחם – ולעולם לא יגיע להכרעה גמורה. הוא יכול לכתר את הנפש הבהמית שלו, לשים אותה בעוצר, לכפות עליה תרדמה או פשוט להכריח אותה לשתוק – אך הוא אינו יכול לגרום לה להפוך את עורה. החושך נשאר חושך.
אור מתוך החושך
והתשובה היא, שמדידת ה"כדאיות" של חיי הבינוני על פי המידה שבה הוא מצליח לתקן את נפשו הבהמית – שגויה. חיים טובים הם חיים שמתמזגים עם התכלית שלשמה נברא העולם. חיים שפועמים יחד עם פעימת הרצון הא־לוהי שמחיה אותו. חיים שמשתלבים בהגשמת הייעוד הסופי שלקראתו אנו – יחד עם כל הברואים – צועדים, והוא המצב שעתיד לשרור בעולם באחרית הימים: השראת שכינה, גילוי א־לוהות מוחלט, ללא הסתר פנים, ללא לבושים וצמצומים. כמו שהיה בהר סיני, כשהקב"ה גילה את אור התורה כמות שהוא, וכל העולם צעק את כבוד ה' ואת אמיתתו (רק שאחר כך בא חטא העגל, וגזר עלינו עוד כמה אלפי שנים של תיקון).
קצת היסטוריה: קיומו של העולם הזה, בתוך האין־סוף, מתאפשר הודות לסדר ההשתלשלות – מלשון שלשלת. מלמעלה ועד למטה (מונחים סמליים שמייצגים ביטול גמור לרצון ה' וישות גסה שמאפשרת להתנגד לרצון ה', בהתאמה) נמתחת מעין שלשלת ארוכה שחוליותיה הם ארבעה עולמות ומדרגות ביניים רבות מספור. כל מדרגה שכזו ממעטת מעט את התגלות אור אין־סוף, ומאפשרת למדרגה הבאה אחריה להיות מגושמת יותר, חשוכה יותר, נפרדת יותר, עצמאית יותר. כל זה, רק כדי שבסוף השלשלת יוכל עולם העשייה להיעשות. המון מדרגות של אור, כדי שבסופו של דבר יהיה כאן חושך. כי האור העתיד לצאת מתוך החושך הוא המניע הא־לוהי לבריאת העולם, ובלשון חכמים: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".
העשיה עושה דירה
איך עושים לקב"ה דירה בתחתונים?
לא על ידי תיקונה הגמור של הנפש הבהמית. לא על ידי הפיכת הבינוני לצדיק. כי גם הצדיק הגדול ביותר לא יוכל להיות דירה לה', פשוט משום שהוא נברא – וקיומו של נברא מותנה בהיותו ישות עצמאית ונפרדת.
דירה בתחתונים נעשית כאשר אנחנו מקיימים מצווה, כאשר אנחנו לומדים תורה. רק כך. כי רק התורה והמצוות מביאות אל העולם אור שאיננו מצומצם, אור ללא הסתר פנים, וכאשר אנו דבקים בהן – בעשייה הפשוטה שלהן, זו שהבינוני מסוגל אליה ממש כמו הצדיק – אנו נכללים באור הזה והופכים את עצמנו ואת חיינו לדירה לקב"ה.
זה פירוש "לעשותו" – דווקא העשייה מביאה את העולם אל אחרית הימים, אל אור הגאולה. וחשוב לדייק: מדובר בעשייה גשמית דווקא. כי אם לימוד תורה משרה שכינה במחשבה ובדיבור (כשהלומד מקפיד להוציא את המילים בשפתיו), הרי שכדי להשרות שכינה על הנפש הבהמית ועל הגוף צריך לעשות דברים בידיים. להשקיע את כוח הגוף ואת חיוניות הנפש הבהמית בתוך המצווה, ולקשור ביניהן קשר שלא ניתן להתירו – שהרי בלי הכוח הזה, לא הייתה המצווה יכולה להתקיים.
בשורה התחתונה: הבינוני, ממש כמו הצדיק, נושא באחריות להבאת העולם כולו לתכליתו. לעניין זה, קיום המצוות המעשיות הוא הקובע, ואילו יתרונותיו של הצדיק על הבינוני – אינם רלוונטיים.
