לחסידות יש תדמית של תורה רוחנית, אולי אפילו מנותקת מהממד המעשי של החיים. בפרקים הקודמים הפריך אדמו"ר הזקן את התדמית הזו מכול וכול. למדנו שעיקר תכלית העולם הזה היא המעשיות היבשה, ושהשאלה העיקרית שאדם צריך לשאול את עצמו בסופו של יום – זו שיישאל גם כאשר יידרש לתת דין וחשבון על מפעל חייו – היא: "מה עשית?" "כמה עשית?" "למה לא עשית יותר?" כי בעולם העשייה – רק המעשיות מסוגלת להזיז דברים. הכוונות הטובות ערכן רב, אך אין בכוחן להחליף את ערכו של המעשה הפשוט ביותר.
בפרקים אלו אדמו"ר הזקן מחזק את הקביעה הזו כאשר הוא מזכיר את הכלל ההלכתי: מי שהתכוון ודיבק את לבו ומילא את מחשבתו בעומק עומקים של מצוות תפילין, אך לא הניח אותן בפועל על ראשו ועל ידו – לא יצא ידי חובת המצווה, ולא האיר את העולם באורה. מנגד, מי שהניח תפילין כך סתם, ללא כוונה וללא חיות – יצא ידי חובה והאיר את העולם באור התפילין.
מצווה עם נשמה
מצד שני, הוא פונה לאזן את התמונה על־ידי הדגשת ערכה ונחיצותה של כוונת המצוות – העולם הרוחני העמוק הניצב מאחורי המעשה הסופי. אמרו חכמים: תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, וכך בכל מצווה מתרי"ג מצוות. ואם כן יש מצווה שהיא מצווה חיה, חיונית, מאירה באור יקרות; ויש מצווה שמוטלת כגוף מגושם, כשאורה מעומעם וקולה אינו נשמע. בנושא זה נדרשת הבחנה עדינה וזהירה, משום שגם הגוף הזה הוא גוף של מצווה המגלה אור א־לוהי בעולם, ועם זאת – יש מדרגות בגילוי האור הזה. יש מקומות שבהם הוא מאיר בהתפשטות, ויש מקומות שבהם הוא מאיר בצמצום.
מעשה של מצווה כשהוא לעצמו הוא, אפוא, כגוף חסר חיות. כוונת המצווה, לעומתו, היא כנשמה חסרת גוף. לבדה אין בה ערך לתיקון העולם, אך כאשר היא נלווית אל הגוף היא הופכת אותו ליצור חי. עד כמה חי? – כאן הדבר תלוי באיכות הכוונה ובעוצמתה. יש בעולם דומם, צומח, חי ומדבר, ארבעה מינים כלליים שנחלקים זה מזה על פי המידה שבה הם מגלים את כוח החיים. כנגדם ישנן מדרגות שונות של כוונה, שכל אחת מהן הופכת את גוף המצווה לחי ומאיר יותר.
שתי כנפיים
אם בעולם הזה המצווה היא לעולם גוף, משום שהעולם חסר את היכולת לתפוס את האור הא־לוהי האצור בה, הרי שהכוונה מרוממת אותה אל מקום שבו היא מתגלה בכל תפארתה והדרה. ככל שהכוונה עמוקה יותר, כך המצווה מתרוממת למעלה יותר. בזוהר הקדוש מבואר שהכוונה הבסיסית מורכבת משתי מידות לב – אהבה ויראה – שהן שתי כנפיים הנצמדות אל העשייה הגשמית ומנשאות אותה אל על.
ערכן של אהבה ויראה הוא בכך שהן הופכות את מעשה המצווה לאישי, ומביעות התמסרות נפשית לבבית למי שציווה אותנו על העשייה הזו. מצווה שאין בה מאומה מן הנימה האישית הזו, אינה יכולה להגיע אל מקום שבו האור שבה יוכל להתגלות. היא מתדפקת על הדלת, אך אינה נכנסת פנימה. אמנם לא לעולם תמתין על הפתח, בסופו של דבר בוודאי יגיע רגע של כוונה עמוקה שיפתח את הפתח ויכניס אותה עמו.
ויש גם מצב קשה מזה, כאשר מעשה המצווה מוצא לגמרי מהקשרו ונעשה מתוך כוונה זרה – כגון רווח כספי או כבוד אישי. במקרה כזה, החיות הקדושה שבמעשה המצווה כלואה בתוך קליפה זרה ואינה יכולה להתרומם כלל עד שתבוא התשובה – במוקדם או במאוחר, בגלגול הזה או בגלגול אחר – ותנתץ את חומות כלאה.
