בפרק הקודם אדמו"ר הזקן נתן כיוונון קריטי לתעופה שלנו: אי אפשר להתרומם בלי שתי כנפיים, מימין ומשמאל – האהבה והיראה.
בפרק הנוכחי אדמו"ר הזקן ממשיך לעסוק בעניין היראה, מתחקה אחר מקורותיה ומוסיף כמה עצות מעשיות יקרות למי שמוכן לעשות את המאמץ ולהפוך לאדם שיראת השמים היא תמונת המציאות שלו.
יראה נובעת מתוך דעת, ידיעה של מה שאנו עומדים מולו. הכוונה איננה לידיעה במובן של ידע, כזה שניתן למצוא בספרים או ללמוד מפי אחרים, אלא למושג הדעת הקבלי – כוח הדעת שבנפש – שמבוסס על המשמעות של המילה בתורה: חיבור, התקשרות, "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד א). הדעת (יחד עם החכמה והבינה) היא חלק ממערך המוחין, כוחות השכל שבנפש, והיא תורמת לו תרומה קריטית בכך שהיא עושה את הצעד המשמעותי כלפי חוץ – מתוך המוח, עולם השכל, אל הלב, עולם הרגש.
המאמץ של ההפנמה
אם חכמה מתקשרת להברקה וגאונות ובינה מתקשרת למתינות וכושר ניתוח אנליטי, הרי שדעת מתקשרת למאמץ של ההפנמה. יש בה איכות כמעט גשמית של ריכוז, וכשאדמו"ר הזקן מדבר עליה הוא משתמש במונחים כמו "לתקוע מחשבתו", "בחוזק ואומץ הלב והמוח", וכדומה.
הרושם שנוצר ברור: זה לא קל. למה זה ככה, בעצם? כי כשאנחנו חותרים להשקפת עולם של יראת שמים, אנחנו בעצם פועלים כנגד התפיסה האוטומטית של החושים הגשמיים שלנו.
חסיד אחד ניסה פעם לברר את העניין עם רבו, וזה הלך בערך כך: חסיד: רבי, מה זה לירוא מפני ה'? הרבי: היית פעם ביער? חסיד: כן. הרבי: קרה פעם שראית שם זאב? חסיד: כן. הרבי: פחדת? חסיד: בוודאי. הרבי: אז ככה בדיוק!
רק שכאשר אנחנו רואים זאב – העיניים רואות, האוזניים שומעות, השערות סומרות, הרגליים רועדות; וכשאנחנו חושבים על יראת שמים – על ריבונו של עולם, על גדולתו, על כוחו, על השגחתו עלינו, על המשמעות העצומה של העובדה שהוא נוכח בחיינו – לא.
שנהיה מחוברים
כאן המקום שבו הדעת נכנסת. להעביר את התוכן השכלי שהצטבר בנו מתוך כלל מקורות הידע – מה שאנחנו לומדים, האמת שבה אנחנו מאמינים, ההבנות שהשגנו מתוך ניסיון חיינו והמסורת שקיבלנו מאבותינו – אל הלב. שיהיה לנו אכפת, שנהיה מחוברים לזה, קשורים בזה עם כל החושים, שזה יעמוד מולנו ממש כמו הזאב מהסיפור.
החדשות הטובות הן שכל מה שצריך בשביל יראה פנימית ואמיתית כבר נמצא בתוכנו. אבל כדי לחשוף אותו נידרש לעבוד, ולעבוד קשה. גם בגוף וגם בנפש. בגוף – כדי לרכך את התפיסה הגשמית, את כוחות הגוף, את הבלעדיות של החושים הגשמיים (ביטוש, ראה פרק כ"ט). ובנפש – כדי להפעיל את המאמץ הנפשי הנדרש לצורך השגת דעת, שכולל ריכוז מחשבה בנושא אחד למשך פרק זמן משמעותי, באופן עקבי.
יש מי שיגיע אל היעד מהר יותר, ויש מי שיגיע אליו לאט יותר. מה שבטוח הוא שכל אחד יכול, "יגעתי ומצאתי – תאמין!"