"אני לא יכולה יותר להתמעט!"
עם ההכרזה הזו היא נכנסה לביתי ביום חורף סוער. "אני מותשת מלהקטין את עצמי ולראות אותו עושה את כל השגיאות האפשריות, בבריחה מתמדת ממה שקשה לו".
"מי לימד אותך להתמעט ככה?" שאלתי. "מה זאת אומרת?", השיבה, "כך לימדו אותי במדרשה: להתמעט זה לשתוק ולתת לו את הכבוד שלו בבית".
"כך לא נראית התמעטות", אמרתי. "כך נראית ביקורת סמויה שעומדת בכל רגע על סף התפרצות געשית. את באמת חושבת שבעלך אינו מרגיש את המחשבות שלך? האם כך תיבנה הגדולה שלו, כשבכל חושיו הוא מרגיש כמה את בזה לו בליבך? את מתישה את עצמך לחינם".
היא התעטפה בצעיפה והשתתקה. "אז מה זה להתמעט", שאלה, "מה אני מפספסת?"
לקחתי נשימה ארוכה תוך שאני מתחממת מכוס התה שבידי. "להתמעט", השבתי בקול רך, "זה קודם כל להתחבר לחלקים החלשים של עצמך. זה לא סתם שהחולשות שלו מוציאות אותך מדעתך. הן מציפות אותך בבדידותך, בפחדייך ובכל אותם רגשות שאת מעדיפה לגנוז בפינה נסתרת. בהשגחה פרטית קיבלת את האיש הזה, והמפגש ביניכם מציף את כל מה שמחכה לריפוי".
"אני באמת חושבת לפעמים שאולי טעיתי בבחירה", הרהרה בקול. "אל תתבלבלי", קראתי לעברה. "זהו קולו של הנחש שמנסה לחדור למערכת כאשר הוא מזהה את ספקותייך. האמת היא שיש לך פה הזמנה לגדילה. את הולכת ללמוד שיעור חדש לחיים".
"איני מבינה", היא הפסיקה את דבריי בתמיהה. "אני צריכה לגדול?! הוא זה שצריך פה עזרה!"
"בואי נעמיק את המבט", הצעתי. "הרי את יודעת בעצמך שאת רגשותייך נשאת עמך עוד בימים שבהם הוא טרם נכנס לחייך. אם תסכימי לגעת במקום כאבך בפשטות אמיתית וללא מאמץ, יוכלו לקרות כל הדברים הטובים. ראשית, מפלס הבוז שבליבך ירד. את תגלי שגם את, מסתבר, לא מושלמת. גם את זקוקה לרחמים. במקום להתעסק במגרעותיו תשקיעי את כוחותייך בהתבודדות ובתפילה על נפשך הכואבת. למי יש זמן להתעסק בתיקון האחר, כשאנחנו בעצמנו עוד לא סיימנו את תיקוננו?"
היא חייכה. "אם אני מתפללת עלי, אוכל גם לבקש עליו באותה הזדמנות, לא?"
שמחתי בשאלתה. לבה מתחיל להתרכך ולהיפתח. כשאנחנו נוגעים בנקודת שפלותנו בפשטות אמיתית, אנו מאפשרים לזרימה של רחמי ה' לחלחל פנימה ולמלא את נפשנו בטוב. דבר זה נקרא בחסידות "ייחוד השפלות והרחמים": קבלת המקומות החלשים שלנו תוך זכירה שה' מרחם עלינו ואוהב אותנו גם כשאנחנו שם.
"כשטוב לנו בלב, כל העולם נחווה לנו כטוב. אפילו אותו התסכול שחשת מול בעלך ייצבע בצבעים חדשים". היא התבוננה בי בעיניים קשובות שכמו נגלה להן אופק חדש של הסתכלות. "המתנה השניה שתקבלי אם תלכי בדרך זו היא שמתוך עומק חולשתך תוכלי לחוש עד כמה את זקוקה לבעלך ולתמיכה שלו. אם תסכימי להתמעט במובן הזה, ייפתחו עינייך לראות איזה חבר טוב יש לך בבית. רק כשתסכימי להיות זקוקה לו באמת, גדולתו תוכל להתגלות. כשבעומק ליבך תחושי עד כמה הוא יקר לך ומשמעותי לחייך, הוא יקבל את הכוחות להתגבר על המכשולים העומדים בדרכו".
"את יודעת", פנתה אלי מהורהרת, "זה ממש כך. בימים שהוא קרוב לליבי הכואב, פחות מפריע לי במה הוא נכשל. הלב שלי סלחן ופתוח. אך בימים שבהם אני רחוקה ונפרדת, כל תנועה שלו נעשית עבורי בלתי נסבלת".
"ברוך ה' שפקח עינייך לראות זאת. בעלך הוא אדם יקר וטוב, ובזכות המשבר הזה תתחזקו שניכם בכפליים. את תלמדי לחזק את נפשך פנימה ובמקביל גם תעמיקי את ההתקשרות שלכם והחיבור שלך אליו. רק מפה הוא יקבל את הכוח להגשים את הנבואה הטובה שלך ולהיות אביר חלומותייך".
