כבר כשהדלת נפתחה ראיתי שמשהו אינו כשורה. עיניה היו מעורפלות ובידיה אחזה את ראשה.
"יש לי סחרחורת, וכל העולם מסתובב סביבי במעגלים", אמרה והתיישבה בכבדות. "אני מרגישה שיצאתי לגמרי מהאיזון".
אישה צעירה, אמא לחבורת ילדים קטנים. "מה קרה"? שאלתי בדאגה. "הוריי התגרשו, וכל אחד פנה לדרכו. הבית התפרק ובליבי רעידת אדמה".
"זאת בוודאי חוויה מטלטלת וכואבת. ובכל זאת, אנא ספרי לי מה הוציא אותך מהאיזון". היא נאנחה ושיתפה: "בכל ערב, אחרי שאני גומרת את היום עם ילדיי, נשמעות דפיקות בדלת ביתי ומגיעים לביקור אחיי הרווקים. לעיתים הם מגיעים קרוב לחצות. כל אחד מהם חווה את משבר הגירושין בדרכו, ואני עורכת שולחן ומתיישבת לשיחות נפש מלב אל לב".
"מאיפה הכוחות שלך?" תהיתי בקול. "אז זהו", היא נאנחה, "שהערבים האלה מרוקנים את שארית כוחותיי. בסוף היום אני כבר מותשת וצריכה לגייס את המשאבים שאין לי על מנת להקשיב לאחיי, וכך אני מאבדת את שיווי המשקל".
"למה את עושה זאת אם זה גורם לך ללכת לאיבוד"? "זהו תפקידי כרגע – לתמוך במשפחה", ענתה ללא שמץ של היסוס. "אני הכתובת היחידה אליה הם יכולים לפנות, ולכן עלי לשאת בסבלנות את המצב!"
"האמנם?" שאלתיה בתמיהה. "אין עוד מלבדך? נראה לי שאת נדמית בעינייך כאלוקים!" היא חייכה, אך ענתה בוודאות פנימית: "מגיל צעיר אני חווה כך את העולם. ההורים מפורקים בתוכם ומסוכסכים זה עם זה, ורק אני נותרתי בסביבה להגן ולתת חום ואהבה לאחיי".
"ואיפה הקב"ה בתמונה? האם את נותנת לו מקום במשוואה שלך?"
– "האמת היא שלא. ברור לי לחלוטין שהכל תלוי בי".
"את נותנת גם את מה שאינך יכולה לתת ומשלמת על כך בבריאותך. את אשת חסד, וזה נפלא, אבל דעי שבעולמו של הקב"ה יש מקום גם למידת הגבורה. מרוב חסד ודאגה לצרכים של האחרים, את בעצמך הלכת לאיבוד. התרחקת מגבולך והסחרחורות שאת חווה קוראות לך לשוב אל האיזון האמיתי שלך".
"מי יעזור אם לא אני?" שאלה בניסיון למצוא את ההיתר להיענות לגבול. "זה מה שנקרא מסירות נפש, לא?"
חייכתי לעברה. "לאנשי חסד כמוך, לעיתים מסירות הנפש תתבטא דווקא בהסכמה להתחבר למידת הגבורה. אם לא תשמרי על כוחותייך, את תיחלשי וגם משפחתך הקרובה תפסיד. את יכולה לתת באהבה כל עוד האיזון שלך נשמר והבריאות שלך איתנה. חשוב שתהיי קשובה לצרכייך. אם בערב את מותשת וזקוקה למנוחה, ובמקביל גם חיוני עבורך להיות בפרטיות עם בעלך, עלייך לדאוג לכך שהמרחב האישי שלכם לא ייגרע. לא את בראת את עצמך. ה' נתן לך את גבולות הגיזרה של הגוף ושל הנפש, ואת צריכה לקבל אותם באמונה תמימה".
"אבל מה יהיה על האחים שלי?" הקשתה.
"שלוחים רבים למקום, והקב"ה שומר ומשגיח על כולם. אחייך הצעירים קבלו ניסיון ואתגר, והם לאט לאט יסללו את דרכם בתוך המציאות ויתחזקו. גם את תהיי שם כמובן, כמידת יכולתך, בשעות ובזמנים הנכונים לך ולמשפחתך. אין מעלה בחסד שמביא את בעליו לסחרחורת ומצוקה. אם את תחלי ותאבדי בתוך עומס החיים, לא יהיה מי שיתן – לא לילדייך ולא לאחייך". "וגם השלום בית שלי יהיה בסכנה", הוסיפה בהסכמה.
היא חשבה מעט ושאלה, "אז מה אני עושה כעת?".
"בפעם הבאה שאחייך יגיעו אלייך, הודיעי להם באהבה את השעות הנכונות לך לביקורים, והרשי לעצמך להיות אנושית לצידם. האמיני בכך שיש להם כוחות להתמודד ויש עוד מקורות כוח בעולם מלבדך. אם את לא תשמרי על נפשך אף אחד לא יעשה זאת עבורך".
"אני מרגישה שיש לי פה שיעור בשפלות. גם אני רק בן אדם הזקוק לרחמים".
חייכתי. "מתוך שתהיי מחוברת לעצמך ברחמים, יתחדשו גם כוחות הנתינה שלך. את תוכלי לתת לאורך זמן מבלי להתנתק מהמקום שה' חלק לך פה על פני האדמה".