למה לקדוש ברוך הוא יש כל כך הרבה שמות?

את ה' יתברך עצמו אי אפשר לנו להכיל כלל, אי אפשר להכיר אפילו מקצת מקצתיה, כמאמר רבותינו "לית מחשבה תפיסא בך כלל". וכך אומר הפייטן: "דימו אותך ולא כפי ישָך, וישווך לפי מעשיך".

כל מה שאנו מדברים על ה' זה מצד גילוייו. לכל גילוי יש גוון משלו, דרך אחרת של הופעה ובעיקר – שם אחר.

כמו שבני האדם נקראים בשמות שונים: על ידי בניהם הם נקראים "אבא", על ידי תלמידיהם "המורה", על ידי הוריהם בשמות חיבה מיוחדים, וכן על זו הדרך; כך גם הקדוש ברוך הוא מתגלה אלינו בפנים ודרכים שונות – לעתים כבעל חסד, לעתים כגיבור איש מלחמה, פעמים א־ל קנא ונוקם ופעמים אב הרחמן, ובכל התגלות הוא מופיע כדמות אחרת ובשם אחר. מכיוון שכל העולם מלא מנוכחותו, כך גם לשמותיו יש גיוון עצום.

מה זה אומר "ה' הוא האלוקים"?

שמות ה' מגלים הופעות שונות של האור האלוקי כלפינו. בשם הוי"ה, כפי שנפסק בשולחן־ ערוך (או"ח סימן ה), אנו מכוונים שהוא אדון הכל, היה הוה ויהיה.

תוכן הדברים הוא האחדות האלוקית שלמעלה מגדרי העולם הזה, שהזמנים אינם תופסים אצלו כלל, וכל גדרי העולם הזה אינם שייכים לו. זהו האור האינסופי האלוקי הנצחי למעלה מכל גדר.

לעומת זאת, כוונת שם אלוקים היא שהוא תקיף, בעל היכולת והכוחות כולם, ומתייחס לגילויו בעולם הזה. לכן רמזו שאלוקים בגימטריה "הטבע".

כשאנו אומרים "ה' הוא האלוקים" הכוונה היא שכל ענייני העולם הזה אינם מסורים חלילה ביד

מישהו אחר מלבדו יתברך, וכל הטבע מתנהג על־פיו.

אם ה' אחד, למה אומרים פעמיים "ה'" בקריאת שמע?

אחדות ה' מתגלה בהיסטוריה בשתי תקופות שונות למדי. האחת היא חיי העולם הזה, והשניה היא ימות המשיח והשלמות שתגיע בעקבותיהם.

על ימות העולם הזה אנו אומרים "ה' אלוקינו", מפני שהוא מתגלה כעת רק בישראל. "עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו" – עם ישראל הוא יצירה מיוחדת של עם אלוקי, שתפקידו להאיר את אור האמונה במהלך כל ההיסטוריה. בינתיים הנבראים ואומות העולם מסתירים את אורו יתברך, אולם לעתיד לבוא, כשהאומה הישראלית תסיים את תפקידה להאיר את העולם, יהפכו כל העמים כולם לקרוא שפה ברורה בשם ה'. ואז יהיה "ה' אחד".

אמירת "שמע ישראל" לא מדברת על אחדות ה' שמעל העולמות, אלא על קבלת עול מלכות שמיים בתוך סדרי העולמות. ומטרתה להאיר את אור האמונה בעולם כדי שנגיע לתיקון כל העולם בדרגת "ה' אחד" לעתיד לבוא.

 איפה עובר הגבול בין לדעת ש'אין עוד מלבדו' וכל המציאות היא אלוקות, לבין זה שתכל'ס, יש עולם וצריך לחיות בו? 

הכפילות בה מצד אחד השורש האלוקי הוא המחייה ומעמיד הכל ואין בלתו, וההופעה של מציאות העומדת כביכול לעצמה מצד שני, מכבידה על החשיבה שלנו. הלוגיקה שלנו חושבת באופן של 'או – או', ואז אנו מוצאים את עצמנו בפני סתירה בלתי פתירה. לעומת זאת, הנשמה משתעשעת בכפילות הזו שעשועים עליונים, ומתפעמת מן החופש האלוקי שיוצר יש מאין ומחדש עולם שמעלים ומסתיר את מקורו האלוקי, ודווקא על ידי כך מעמיק לגלות שבאמת אין עוד מלבדו.

למה ה' צריך בית? הרי הוא נמצא בכל מקום.

אכן, הקב"ה נמצא בכל מקום, זו אמת לאמיתתה. אבל הנוכחות הזו נסתרת, ולא ניתנת לגילוי והופעה שלמה. ואילו בבית המקדש השכינה מתגלה ומופיעה – זה נכון הן בהיבט החיצוני של ניסים שהיו בבית המקדש, ומשמעותי יותר: בקדושה ששורה בו, גם כשאין הניסים מתגלים. ושכינה לא זזה מבית קודשי הקודשים גם בעת חורבן הבית וגלות ישראל. כשם שהנשמה נוכחת בגוף כולו, אך מתגלה במוח ופורצת כלפי הזולת דרך העינים.

מכל ארבע כנפות תבל אנחנו מתפללים אל הבית הגדול והקדוש שבהר מרום הרים, מפני שדווקא שם התגלה הקב"ה כשומע תפילה. דבר זה יסד שלמה המלך בתפילתו הגדולה בעת הקמת המקדש, והוא מושרש בבריאת העולם – שהתפשט ממקום המקדש, מאבן השתייה שממנה הושתת העולם כולו. ולכן אף על פי ש"בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", בכל זאת הגילוי של הקדושה הוא דווקא במקום ובבית הזה.