האם הגדרת היהדות כ'דת' זו טעות שקשורה בגלותיות?

היו אומרים בדרך הלצה שהתורה ניתנה בסיני, והדת ניתנה בשושן… אבל ההלצה הזו אינה מבטאת את האמת, שהרי נאמר על נתינת התורה מסיני – "מימינו אש דת למו". המילה דת מבטאת מארג של הדרכות והכוונות אלוקיות שניתנו באש מסיני, כדי לרומם אותנו לדבקות בו יתברך. בארץ ישראל הדת בוודאי מתפתחת ועולה הרבה מעבר למה שהיתה בגלות, שהרי אנו מצווים על מצוות התלויות בארץ וקרובים יותר למצוות המקדש, יהי רצון שנזכה לקיימן בקרוב. ממילא, אש הדת שניתנה לנו בסיני שבה לבעור בעומק הנשמה היהודית ביתר שאת ויתר עז מאשר בגלות.

אמנם, בדורנו יש מקום רחב יותר לאהבה שנדחקה מפני מוראות הגלות, בלא לעקור חלילה את היראה שעדיין מלווה אותנו גם היום, כמצוות עשה מהתורה. אף על פי כן, עיקר קדושתנו ותורתנו יונקות מכל רבותינו המופלאים שבגלות, יחד עם הציפייה להשבת שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והארת תורת ארץ ישראל במלואה בגאולה השלמה בקרוב.

האם יש משהו בצירופי אותיות וגימטריות? זה רציני?

באותיות האל"ף בי"ת טמונים סודות רבים. חכמי הסוד עמדו על החלק הנשגב הגנוז בתורה, וידעו לבאר את עניינן הפנימי של האותיות. הבעל שם טוב אמר שהאותיות האלוקיות עדיין הן שמקיימות את העולם כמו שכתוב לעולם ה' דברך ניצב בשמים. ולדוגמה אותיות ר'ק'י'ע' הן אלה שמעמידות את הרקיע. מרן הרב קוק זצ"ל כתב ספר בשם 'ראש מילין', ספר מופלא מכבשני עולם הסוד, על כל הסוגיה. אכן, מי שרואה רק את הצד הגלוי אינו חשוף לכל האמת הזו ובצדק הוא מתפלא למה מכוונים הגימטריות וראשי התיבות. אך כבר בגמרא ובמקומות נוספים חז"ל ביטאו את הרובד הפנימי הסודי הזה ועד היום חכמי הפנימיות עוסקים בו, מפני שהוא נוגע ביסודות האלוקיים של העולם.

למה חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה?

מפני שעומק החיבור והאחדות שבין הדוד והרעיה, החתן והכלה, מתגלה על ידיהם. התורה שבכתב היא תורה אלוקית שניתנה לנו משמיים והיא עליונה מכל ענייני עולם הזה. ויחד עם זאת, הקשו המלאכים על הקב"ה מדוע הוא נותן תורה לבשר ודם, אך הקב"ה רוצה לתת אותה דווקא לישראל עמו.

עומק הנתינה לא נועדה שתהיה לנו התורה כזרה מבחוץ, אפילו אם הזרות היא מפני אלוקיותה ועליונותה, אלא כדבר שחי מבפנים, חיי עולם שנטע בתוכנו. נטיעה שנותנת פירות מתוך המפגש שבין הדוד והרעיה בשעת לימוד התורה.

על ידי התורה נעשים הקב"ה וישראל אחד באופן הנפלא ביותר שאין אחדות כיוצא בה. כשמתגלה התורה בתוכנו, וישראל לומדים את התורה ומחדשים בה על פי דרך האמת מדעתם, חביבים הדברים אפילו יותר מהתורה כפי שהיא נמצאת עדיין בעליונותה, טרם ירדה להפרות את נשמות ישראל.

מה המעלה הגדולה באמירת תהלים ואיך אפשר להתחבר אליהם יותר?

דוד המלך הוא דמות שכל ישראל כאחד תלויים בה. העולם כולו מכוון ומתגלגל עם כל מאורעותיו, עם כל הרפתקאותיו, לקראת היעד העליון והנשגב של ביאת המשיח שנקרא על שמו – דוד מלכא משיחא. לעתיד לבוא, בזמן שאור משיח צדקנו יאיר, כל העולם ישורר לקב"ה, כמו שאנו מוצאים בנבואות ואומרים בתהלים שהגבעות ימחאו כף וההרים ירננו, הים ומלואו ירעם, תבל ויושבי בה. כל העולם נברא בשביל העתיד העליון הזה, והשירה מקרבת את העולמות לדבקות בה' יתברך. לכן גם עבודת המקדש מלווה בשירה וזמרת הלוויים.

מאותה שירה נמשכו קווי אור לתוך ההיסטוריה, עם כל צדדיה וגווניה, על ידי דוד המלך ולכן מזמורים אלה מביאים דבקות ורוממות, ומקרבים כל בשר להיות דבק חזרה בשורש העליון. כשמתבוננים כך על פרקי התהלים, ויודעים שבכל מילה מאיר, מרפא ומרומם האור שלעתיד לבוא, ממילא גם אמירתנו נספגת כולה בקדושה העליונה והנשגבה של מילות התהלים.

למה אומרים "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו" – וכי יותר קל לעשות שלום במרומים מאשר בינינו?

יש פנים לכאן ולכאן. נקודת המוצא של השאלה היא שמפני שלבני אדם יש יצר הרע ומידות מגונות, יותר קשה להשכין בינם שלום מאשר בקרב המלאכים הטהורים. ובאמת קשה למצוא מקום שיהיו בו רק אהבה ואחווה בין אנשים, והבאת שלום היא בין הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.

אך יש גם חידוש גדול לצד השני, מפני שעולם המלאכים הוא עולם של מהויות טהורות. שהרי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, כלומר הוא נאמן לגמרי לצביון ולאופי שהקב"ה יצק בו. וכמו שכתוב שגבריאל שר של אש ומיכאל שר של מים, ולכל אחד אופי מובהק שאינו כלול ומעורב עם אחרים. ומצד זה החידוש של עשיית השלום ביניהם הוא הרבה יותר גדול. ואנו מבקשים שכשם שבמהות השורשית הם הפכים גמורים ובכל זאת הקב"ה עושה ביניהם שלום, כך הוא יעשה שלום אפילו בין החלקים המנוגדים ביותר שבינינו.

למה אנחנו מבקשים לשאת חן "בעיני אלוקים ואדם"?

אני מניח שהשאלה נוגעת רק לחלק של בני האדם, כי הרי ודאי שלשאת חן בעיני אלוקים זהו עיקר עבודת השם… אמנם המושג 'נשיאת חן' כלפיו יתברך אינה דומה לנשיאת חן אנושי, מפני שאצלו אין גוף ולא דמות הגוף. ובכל זאת, נשאנו חן בעיניו יתברך, ומרוב אהבתו הגדולה אלינו זכינו שנשיאת החן שלנו בעיניו, ביחוד כשהיא מתגברת על ידי עשיית רצונו יתברך והדבקות בו, היא מעלה עליונה על הכל.

אמנם, אין הכוונה שעל עובדי ה' להתנתק מן העולם. דווקא מפני האמת הגדולה שהתורה והמצוות פועלות נשיאת חן לפניו יתברך, ראוי שהן תעשינה באופן שיאיר לכל העולם כולו בדרך כזו שהכל יכירו את מעלתן הנשגבה. לכן אנו מבקשים שיהיו הדברים האלוקיים שבידינו נושאים חן גם בעיני האדם, כדי שכולם יהיו מוארים מהאור האלוקי, ונזכה גם אנחנו להיות שותפים בהפצת אותו האור.

האם יש יתרון מוסרי בלהיות דתי?

כן, בוודאי! לא רק יתרון אלא קפיצת מדרגה.

יש שתי דרגות של מוסריות: הראשונה היא מוסריות שנובעת מהצד האנושי שבקרבנו. זהו צד חשוב ומשמעותי, והוא בסיס שרק עליו יכולה התורה להתקבל, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה".

הדרגה השנייה היא המוסריות האלוקית, אשר איננה משועבדת לכבלי העולם הזה, להכרח כלשהו או לקיומו של רוע. היא חופשית ומתאפיינת בטּוב אינסופי, בין באיכותו ובין בכמותו.

הטוב האלוקי מתגלה רק על ידי התורה ומצוותיה. אמת, שלא תמיד ההבנה האנושית עומדת על טעם המוסריות האלוקית,ולכן לעתים היא מעדיפה מוסריות נראית לעין ושואלת האם יש בכלל מעלה בתורה.

אבל שורש אמונתנו עומד על כך שנתינת התורה היא האחיזה שלנו בטוב האלוקי ובמוסריות שלמעלה מכל מידה, ושבאופן עמוק אינם סותרים את המוסריות האנושית אלא מתלבשים בה.

מה יותר חשוב: "ובחרת בחיים" או "ועשית הישר והטוב"?

'את מי אתה יותר אוהב, את אבא או את אמא?' שואלת הדודה שרוצה לבחון בצורה לא הכי נעימה אם תצליח לצאת מהקופסה הממוסגרת של או-או. התשובה היא שאנחנו אוהבים גם את אבא וגם את אמא, אנחנו רוצים גם את החיים וגם את הישר והטוב, ובדרך כלל הישר והטוב מפרים את החיים, והחיים בטבעיותם מכוונים אל הישר והטוב, ורק במקומות שוליים ונדירים יש ביניהם סתירה. 

באופן כללי, אנחנו יודעים שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, אבל יש מצבים שבהם גם השלום דוחה את הישר והטוב, והדבר צריך זהירות מרובה. ולעיתים הישר והטוב נדחה מפני עשיית הישר והטוב בעצמו. 

מה פירוש "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"?

רבותינו נחלקו בדבר. יש מפרשים שהתלמוד גדול, וסיבת הדבר היא מפני שהוא כולל גם את הלימוד וגם את השורש של העשייה הנכונה שנובעת מאותו לימוד. ולכן הוא גדול מפני שיש בכלל מאתיים מנה. אבל יש מרבותינו שאומרים שגדלותו של התלמוד נובעת מהיותו מוליך אל המעשה, שגדול ממנו.

גם בדברי חז"ל אפשר למצוא דעות לכאן ולכאן, שהרי מחד אנו אומרים בכל בוקר "ותלמוד תורה כנגד כולם", ומאידך בסיטואציות רבות מבטלים תורה בשביל קיום מצוות מעשי. המהר"ל סבר לפי הדעה הראשונה, ואילו הרבי מלובביץ', שהיה צאצא ישיר של המהר"ל, סבר כדעה השניה שהמעשה הוא העיקר.

שלום הרב, האם "עין הרע" קיים היום?

אמרו רבותינו (פסחים ק"ט) "מאן דלא קפיד – לא קפדינן בהדיה" (מי שלא מקפיד לבחון את השאלות הללו, הן אינן משפיעות עליו). אם גדלת במקום או במשפחה שיותר רגישה לעניינים שכאלו, עליך לשאול את רבניך. אם לא, עדיף שלא להקפיד על כך, וממילא הדבר לא יפעל כלל.

בדורנו, הטוב והאור האלוקי הולכים וגדלים. עלינו להרבות בעין טובה ולהתבונן בחסד ה' שמקיפנו מכל צד. וכבר אמר בעל חידושי הרי"מ: "סור מרע" – אל תתעסק עם הרע – "ועשה טוב"! חסידים דרשו על כך את מילות הגמרא "אנן אגירי יומי אנן" (אנחנו שכירי יום), כלומר: עבודתנו היא בחלק המואר של המציאות. ובזוהר הקדוש נאמר: "אנן בחביבותא תליא מילתא" (אנחנו מקושרים לדרך של חביבות ואהבה).

מה העניין של עין הרע? איך זה שמבט של מישהו גורם לנזק?

ראשית, בדורנו אנחנו נוטים אחר מאמר חז"ל, "מאן דלא קפיד, לא קפדינן בהדיה" – מי שלא מקפיד על עניינים כאלה, ממילא הם אינם פועלים עליו. ורוב ישראל היום לא מקפידים בדברים כאלה, מפני שבדורותינו הרכיבים הללו של הופעת הקדושה משפיעים הרבה פחות מסיבות שונות, ואף על פי כן יש עדיין קהילות שנוהגות להתחשב בעניינים מסוג זה.

ההסתכלות של האדם היא בעלת תוכן עמוק, ואיננה פעולה ניטרלית. יש בה עמדה, שיפוט ושותפות מסוימת של נוכחות שיש להן השפעה  בדקות. לשון השאלה מלמד שהדברים הללו אכן אינם נראים לנו היום מפני לקותנו. חלקם נהפכו להלכה, כמו שיש להקדים ימין לפני שמאל, ואף על פי שרוב העולם היום אינו בר הבחנה במעלה שבזה, מקיימים אותם מתוקף ההלכה.

מה זה משנה אם העולם נברא בתשרי או בניסן?

תשרי וניסן הם שני קטבים של עונות השנה, שמשקפים שני קטבים של סוג הקשר בין הקדוש ברוך הוא לבין האדם. תשרי הוא זמן שמתחיל את החורף, וניסן את האביב ואת הפריחה. תשרי הוא זמן של השקעה והעמקה, שלכת של הפריחה החיצונית, כניסה לקירור ולהפנמה, וניסן פותח את השערים ומביא לידי ביטוי את הבשלת התבואה והפירות, ואת כל האור הגדול של המציאות.

רבי אליעזר הסובר שבתשרי נברא העולם, סובר גם שהגאולה תלויה בתשובה, ועל האדם להשקיע בתיקון העולם ולעסוק בתהליך, והתוצאות יגיעו בשלב מאוחר יותר על ידי הקדוש ברוך הוא. רבי יהושע הסובר שהעולם נברא בניסן, סובר שהגאולה אינה תלויה בתשובה, העולם נברא כשעיקרו הוא האור והפריחה האלוקיים של המציאות.

לעניין הגאולה האחרונה, אנו נוקטים כדעת רבי יהושע, שהגאולה אינה תלויה בתשובה ובמיוחד במועד זה של השנה אנו מקווים שיתקיים בנו "ובניסן עתידים להיגאל".

אם "בזעת אפך תאכל לחם" זו קללה, איך צריך להתייחס לכל המצוות התלויות בארץ שמלאות חיבור וקדושה?

"בזיעת אפך" היא קללה ביחס לעולם שקדם לה, ולא ביחס לסדרי העולם שלפנינו. לעומת זאת, התורה והמצוות ניתנו בסדר העולם שלפנינו, ולכן אין בתורה הוראה גלויה למצב שלפני החטא. ואף על פי כן, יש פה הוראה סמויה: אם נדון במצוות התלויות בארץ, למשל התרומה והמעשר ניתנים לשבט לוי שאין לו חלק ונחלה בארץ מפני שה' הוא נחלתו. ועל ידי התרומה והמעשר לכל יהודי יש אחיזה ושייכות לאותו שבט שאינו עמל בכל עבודת האדמה שנמשכה מחטא אדם הראשון.

אם כן, התמצית העליונה העולה מעבודת האדמה על ידי המצוות התלויות בארץ מכוונת לאותו חלק עליון שטועם טעם כמו לפני החטא, שמעלה לפניו פירות בלא עמל ובלא יגיעה כדי שיהיה כולו קודש לה'.

איך אפשר לומר ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים"?

חשבונות מעין אלו הם סבוכים ונסתרים מן העין יותר ממה שאנו נוהגים לחשוב. משה רבנו זכה לאמירה המופלאה "וראית את אחורי ופני לא יראו", ואמרו חז"ל שהוא שאל מדוע ישנו צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

אין ספק כי אם לכל הרשעים היה רע ולכל הצדיקים היה טוב, הייתה ניטלת מאיתנו הבחירה החופשית מפני המחיר המוחשי שהיינו משלמים על בחירתנו הרעה. באותו אופן, הקדוש ברוך הוא אינו חפץ לגלגל נזק על שליחי מצווה ובוודאי אין כפיות טובה למעלה. אולם אם הדבר היה גלוי לעינינו, בחירתנו הייתה מתמעטת. ולכן אפשר שאדם יהיה שלוח מצווה אך יהיה ניזוק מפני חשבונות של עבר, או מפני ענייני חטא ועוון שהוא נושא עמו בשעה זו. איננו יודעים חשבונות שמיים לפרטיהם, אבל זאת ודאי יודעים: הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו כך ששלוחי מצווה אינם ניזוקים.

אם התורה אמרה "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם…", אז איך חכמים הוסיפו מצוות?

 הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בבית המדרש, ותורתם של חכמי ישראל היא התורה, היא דבר ה' ורצונו, אלא שהיא מופיעה לא בדרך נבואה אלא דרך העיון והחכמה על ידי רבותינו הקדושים שבכל דור ודור.

חכמי ישראל לא מוסיפים מצוות. הם מפרשים, מתקנים תקנות ועושים סייג לתורה, והם למדו זאת מהקדוש ברוך הוא עצמו )תחילת אבות דרבי נתן(. התורה מציינת במפורש שיש להם את החובה והסמכות לעשות זאת.

מה זה אומר "תינוק שנשבה"?

זהו ביטוי של רבותינו המציין דרגה מסוימת של אונס לאדם שאינו שומר תורה ומצוות מפני שמגיל צעיר ביותר גדל בתרבות שהוליכה אותו לחוסר אמונה ואי שמירת מצוות.

ההבחנה הזו אומרת שאנשים שגדלו כך אינם רשעים במובן הרגיל של המילה, מפני שהם שבוים בידי תרבות זרה.

כפי שאנו מתאמצים בכל דרך להציל שבוי, וחלילה לא מאשימים אותו ולא מוסיפים כאב על כאבו, כך גם את אחינו השבויים בתרבות שכפוים עליהם, אנו מצווים לקרב באהבה ולא להוסיף צער על הייסורים שנשמתם מתייסרת בהיותה ‏ רחוקה מאבינו שבשמיים.

למה דווקא כיבוד הורים מביא לאריכות ימים?

ראשית, כי כך גזרה חכמתו של ה' יתברך, כמפורש בפסוקי התורה. הגזרה האלוקית היא סיבת כל הסיבות וטעם כל הטעמים. רק מתוך אחיזה בה ויניקה ממנה, אנו יכולים גם ליהנות מן הענפים המוסברים ומובנים בשכל אנושי.

טעמים רבים נאמרו בשאלה זו ונזכיר אחד מהם: מבין שני לוחות הברית, כיבוד הורים נאמר בלוח של חמשת הדיברות העוסקים בבין אדם למקום. מכאן שאביו ואמו של אדם הם שלוחיו של ה' להביאו לעולם הזה ושותפים בבריאתו, כמאמר חז"ל "שלושה שותפים באדם".

הכבוד שאנו רוחשים לאב ואם מקשר אותנו לשורש הבריאה. ומתוך כך מתרבים החיים ומתארכים הימים.

חז"ל אומרים שמי שלא שומר שבת כאילו עובד עבודה זרה, מה הקשר בכלל?

השבת היא יסוד האמונה, שהרי היא הביטוי בכל שבוע ושבוע להתחדשות העולם ולבריאתו בשישה ימים. השביתה שלנו בכל שבת, שמצטרפת לעשיית המלאכה בכל ששת ימי החול, מחזירה אותנו מדי שבוע למעשה בריאת העולם ולסדר האלוקי שבו.

לכן הזהירה התורה פעמים רבות על מצוות השבת מפני שהיא יסוד אמונתנו, וממילא הניגוד החריף ביותר הוא עבודה זרה – השעבוד לעולם הזה ולכוחותיו עד שמייחסים להם עצמיות וקיום מוחלט. להיות שייך לחומריות העולם הזה, פירושו שהאדם אינו מחובר לשורשו ולמקורו האלוקי. השבת היא הדבקות במי שאמר והיה העולם, במי שעשה שמים וארץ במשך שישה ימים וביום השביעי שבת וינפש וקרא אותה "שבת לה'".

גם חז"ל עידכנו את התורה לרוח הזמן, אז מה הבעיה עם הרפורמים?

החכמה לכוון לרצון ה' שבתורה תלויה ביראת שמיים, בדבקות אלוקית ובהשראת השכינה שהקדוש ברוך הוא משרה על גדולי הדורות. בעניינים שהם המשך המסורת, גם תלמידי חכמים רגילים מספיקים בדרך כלל, אך בעניינים שנוגעים להתאמת הרצון בכל דור ודור, אין בידם לעסוק בכך אלא רק גדולי תלמידי החכמים שהשכינה מדברת מגרונם, וחכמי הדור מסכימים על ידם ורואים בהם את מדריכי הדור.

כל התנאים הללו נתקיימו בצורה נפלאה ברבותינו שבכל הדורות, וברוך ה' שגם בדור הזה שתל הקדוש ברוך הוא צדיקים שיראתם קודמת לחכמתם הגדולה, ולאורם אנו הולכים. לרפורמים, כמובן אין יד ואחיזה אפילו לא בתנאי אחד מכל התנאים הללו.

איך זה שחז"ל אומרים דברים הפוכים מהתורה שבכתב? למשל: לא תבשל גדי בחלב אימו, עין

תחת עין

הדרך הנכונה להבין את הפער היא שיש לנו שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

רבנו הרב צבי יהודה היה נוהג לכנותן "אבא" ו"אמא" – תורה שבכתב היא אבא, ותורה שבעל־פה היא אימא.

התורה שבכתב היא תורה אלוקית עליונה, וכמו שהאבא בדרך כלל משמיע את קול האידיאל הרצוי שהוא פעמים רבות נשגב ממידת העולם, ואילו האימא משדלת את הבנים ומחפשת דרכים כיצד ליישב את האידיאל עם החיים, למצוא מסלולים בהם הילדים ירגישו בנוח להתקדם בהם כדי להגיע לאידיאל העליון. כך התורה שבכתב מביאה לנו אמת אלוקית, טהורה וזכה, והתורה שבעל־פה מתרגמת אותה ליכולות האנושיות, ומלמדת אותנו איך אפשר לממש את האידיאל גם בתוך חיי העולם הזה.

למה חז"ל התכוונו כשאמרו על כמה מצוות שהן שקולות כנגד כל המצוות (ציצית, שבת…)?

כשם שכל אבר בגוף, ואפילו כל תא, משפיע על כל האברים, וכשם ששיבוט של דנ"א מתא אחד, ולא חשוב מאיזה מקום בגוף, יכול להצמיח את חייו של כל האורגניזם כולו, כך כל מצווה וכל הידור וכל אות בתורה משפיעות על כל השאר וכלולות מכל השאר.

והראיה, שאפילו אות אחת בפסוק "ותמנע היתה פילגש" שלא נכתבה כהלכה, פוסלת את כל ספר התורה. כלומר, היא חלק שהכל קשור אליו והוא קשור בכל. זהו סוד החיים, שהכללים והפרטים כולם משמשים בחטיבה אחת.

 החיצוניות שייכת לעולם הפירוד, ואילו הפנימיות שייכת לעולם האחדות שבו כל הכלליות מוקרנת דרך כל פרט, וכל פרט משתקף מכל יתר החלקים של "תורת ה' תמימה".

איך זה יכול להיות שאדם שהוליד עשרה בנים או עשר בנות לא קיים את מצוות פרו ורבו?

 העולם מיוסד על הכפילות של איש ואישה, שדווקא היא השלמות. אנחנו חיים בעלמא דפרודא, ואחת הטעויות הנפוצות ביותר בו היא לראות את החלקי כשלם. לאיש ואישה לבדם קוראים רבותינו "פלגא דגופא", חצי גוף אך גם חצי אישיות. ולכן בשעת החתונה אנו מברכים "יוצר האדם", מפני שהקשר בין איש ואישה מוליד ויוצר את האדם בצורתו השלמה.

כל זמן שאדם לא הביא לעולם את שני הצדדים של השלמות שהשכינה שורה בה, "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם", על פי ההלכה לא יצא ידי חובת פריה ורביה. יחד עם זאת, כיון שאין הדבר תלוי רק בהשתדלותנו אי אפשר לבוא אליו בטענה, שהרי אם הוא עשה את המוטל עליו והקב"ה זימן לו רק בנים או רק בנות, על כך אמרו רבותינו "אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".

מה הכוונה בדברי חז"ל "אין אפוטרופוס לעריות"?

'אפוטרופוס' הוא מנהל נכסים של אחרים, שבית דין ממנה ליתומים למשל, שאינם יכולים לדאוג לענייניהם בגלל צעירותם. לענייננו, אפוטרופוס הוא מי שיכול לנהל את גובה הלהבות, ההתפרצויות והתחבולות של היצר הרע, למנוע ממנו, לאיים עליו ולרסן אותו מתוך שליטה מוחלטת.

חז"ל אומרים שאין מי שיכול לשלוט על היצר בתחום העריות שליטה מוחלטת כמו של בעלים. לכן אדם צריך להיזהר שלא יגיע למצבים בהם יש סיכון שיצר העריות יתנפל עליו ויכריע אותו, ולהתרחק מכל סכנה בתחום.

בימינו, צריכים גם להתרחק מכל ערוץ שבו עלולים להימצא עניינים לא צנועים שתאוות העריות עלולה להתפרץ מהם. חובה עלינו לסנן את כל הערוצים באופן רציני ואחראי, כדי שלא נגיע לניסיון ולא לידי חטא ובזיון.

למה ה' בכלל הוריד אותנו למצרים?

 מצרים הייתה לנו כאם פונדקאית, כמו שאומר הכתוב "או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי", ואומרים רבותינו שנולדנו כעובר ממעי אמו. כלומר, המציאות שלנו במצרים הייתה מציאות של הריון מיוחד במינו של אומה שלמה, המכות היו כעין צירים ואחר כך היציאה היא הלידה של האומה הישראלית.

אין עוד אומה ולשון שנולדו בבת אחת מקרב גוי אחר, מפני הייחוד של עם ישראל שהוא עם שכל הפרטים שבו נהפכים לדמות אחת, ו"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ולכן הוא לא גדל על ידי התרבות בעולם הרחב וסימון גבול חיצוני אלא גדל כאחד ונולד כאחד. כל ישראל ערבים זה בזה וכולם מגלי האחדות הא־לוהית בעולם, ולשם זה ירדנו למצרים.

מה בדיוק הזכות הגדולה של אברהם בעקדת יצחק?

 פירושים רבים נאמרו בעניין זה, והקרוב אל הפשט בעיני הוא שאברהם אבינו שמע ציווי אלוקי שיצר בנפשו סתירה, שהרי הקב"ה בכבודו ובעצמו אמר "כי ביצחק יקרא לך זרע".

כשדבר ה' מגיע אלינו בבהירות, יש לנו יותר כוחות לעבוד אותו, אבל כשהוא מופיע באופן שסותר את רצון ה' בעצמו, הדבר יוצר ספק וערפל, ואז אנו מוצאים מפלטים ותירוצים כדי לא לקיים דברים שתובעים מאיתנו הקרבה גדולה.

 אברהם ידע להיצמד למה שאמר לו הקב"ה בשעה זו, מבלי לפלפל ולהקשות מזמנים אחרים, לבקוע את חומות הספק ולהציב את נקודת מסירות הנפש לדבר ה' כיסוד היסודות של האומה הישראלית.

חז"ל אמרו ש"כל השרוי בלא אישה שרוי בלא ברכה" . והאישה?

 רוב דברי חז"ל נאמרו בלשון זכר, מפני שעיקר מצוות לימוד התורה מוטלת על הגברים, בפרט בדורות שלהם בהם כמעט לא מצאנו נשים שלמדו תורה. יחד עם זאת, בדרך כלל כוונת הדברים היא לשני צדי המטבע: כשם שנכון לומר בפשטות שכל השרוי בלא אישה שרוי בלא ברכה, כך נכון לומר לגבי האישה, שאף היא שרויה בלי ברכה.

 יתר על כן – "חכמת נשים בנתה ביתה", דווקא האישה בעלת רגישות ושייכות להשראת השכינה בבית, ולכן אין צורך להכביר במילים כדי ללמד אותן שהבית הוא מקום שכינה וברכה, שעומק האישיות יוצא בו אל הפועל, אך כן צריך לומר זאת לאיש. דבר אחד בוודאי לא השתנה מתקופת חז"ל ועד ימינו: גברים, בממוצע, פחות מתעניינים ופחות משקיעים בזוגיות.

האם תורה שבעל פה מגלה את האמת או יוצרת אותה? האם החידוש הוא גילוי של משהו שהיה בלי קשר לאדם, או שהוא התחדש רק בגלל שהתורה עברה בכלי של האדם הזה?

שתיהן אמת. מצד אחד, רבותינו קוראים ללימוד בבית המדרש "חידושי תורה", וגם חלק מספרי רבותינו נקראים פשוט כך: "חידושי רב פלוני". ובוודאי שבמראה עיניים חיצוני נאמרים על ידי רבותינו דברים שלא נאמרו קודם ולא שמעתם אוזן מעולם. ולא עוד, אלא שבכל לימוד מוכרח להיות ממד כזה, וכמאמר רבותינו "אין בית המדרש בלא חידוש". אפילו באדם אחד שלומד את אותה סוגיה פעמיים, לעולם הדברים ייראו מעט אחרת, קל וחומר למי שפרצופיהם שונים ודעותיהם שונות.

ואף על פי כן, אמרו רבותינו שגם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש – כבר ניתן למשה מסיני. ולא עוד אלא שרבי אליעזר, שעליו אמרו חכמים שחידש דברים שלא שמעתם אוזן מעולם, הוא עצמו אמר שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבותיו. וזאת מפני שהסגנון וההסברה יכולים להיות מחודשים, אבל הם יונקים מהאמת האלוקית שניתנה למשה בסיני והם נמשכים רק מן האור האלוקי. ולכן גם על דברי רבותינו, בשעות מיוחדות של התגלות המקור, נאמר שהיו הדברים "משמחים כנתינתם מסיני".

מעלת האדם היא שהוא במדרגת 'מדבר', אז למה חכמים אמרו "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה"?

מעלת האדם כ'מדבר' נוגעת ליחס בינו ובין בעלי החיים, אך אין הכוונה שבדיבור יש רק מעלות. אדרבה, ככל שהמעלה גדולה יותר, כך גם הסכנות גדלות בהתאם כמו שאמרו רבותינו "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

פעמים רבות, הכוח העליון של הדיבור עלול לשמש גם לרועץ, וכמו שאומר הכתוב "מוות וחיים ביד הלשון". לשון הרע – אין רעה הימנה, כשם שלשון הטוב – אין טוב הימנה. "לא מצאתי טוב לגוף משתיקה" עוסק בזהירות מהדיבור המיותר שדרכו יתפרצו המידות הרעות והחסרונות של האדם, אבל ודאי לא נאמר ביחס לעיסוק בתורה, בתפילה ובשאר עניינים משובחים שיש בהם דיבור.

מה הבעיה בגידול שיער ארוך לבנים?

בגידול שיער ארוך עלולה להיות גם בעיה הלכתית בהנחת תפילין של ראש, אבל נדמה לי שלא לפרט הזה התכוונה שאלתך. השאלה היא תרבותית – ולכן, האם יש בעיה שאדם יחבוש, במקום כיפה, כובע קש צבעוני בצורת מגדל אייפל? התשובה היא שאם נסתכל על סעיפים מוגדרים בשולחן ערוך לא נמצא כל בעיה, ובכל זאת כל אחד מבין שזוהי התנהגות משונה שמבטאת הלך רוח שצריך בדיקה. גם שיער ארוך מבטא הלך רוח כזה, ומדורי דורות לא מצינו שאצל יראי שמיים תהיה שאלה כזו חוץ מדמויות כמו הרב הנזיר, מפני שהיה פשוט שיש הבדל בין גברים ונשים בנושא השיער. גידול השיער היה סימן מובהק של האישה, כמאמר הפסוק "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד". צריך לבדוק מה המניעים שגורמים לאיש לרצות להיראות כמו אישה. יתכן שאצל אנשים מסוימים, כיון שהדבר קצת נפוץ במקומות מסוימים, הוא יבוא בתור העדפה תמימה. אבל כתרבות, בודאי שיש בכך הבעה של פריצת גבולות, שמציבה סימן שאלה על המניעים שלה.
אם "ראתה שפחה על המים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" מדוע היא נשארה שפחה?

יציאת מצרי מכילה קטבים מנוגדים. כשהיינו שקועי במ"ט שערי טומאה נגלה עלינו מלך מלכי המלכים בעצמו, אך לאחר מכן לקח לנו ארבעי ותשעה יום לצאת מכל אותם שערי טומאה ולפגוש אותו בשנית.

ביציאת מצרי זכינו לגילוי ב"אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה) שלא כמידתנו; גילוי שלא היה תלוי במעשינו אלא באהבת ה' את עצמיות קדושתם של ישראל.

כל תינוק נולד כשהוא "ערום ועריה" וללא מעשים טובים, וזוכה לאהבה עצומה; כך נולד עם ישראל וזכה לאהבה מצד עצמיותו ולא מצד מעשיו. לכן, גם האנשים הפשוטים ביותר זכו לגילוי אלוקות מוחשי, מכוח מעלת עצם הנשמה, לעומת יחזקאל הנביא שזכה לנבואה לא כשיא חד פעמי אלא בעקבות מעלתו ופעולתו.

מוחשי, מכוח מעלת עצם הנשמה, לעומת יחזקאל הנביא שזכה לנבואה לא כשיא חד פעמי אלא בעקבות מעלתו ופעולתו.

מדוע לפי התורה לבכור מגיע פי שניים?

איננו יודעים את כל טעמי המצוות, ואין לנו אפשרות להשיגן בשכלנו. המצוות הן גזרות אלוקיות שהחכמה הגנוזה בהן היא לאין ערוך מכל השכלתנו ומחשבתנו, ולכן לעולם לא נשיג את טעמי התורה באמת. ואף על פי כן דרשו רבותינו פעמים רבות את טעמי התורה מפני שהחכמה העליונה שבתורה, שלמעלה ממגבלותינו, מאירה גם לתוך מחשבותינו.

על פי גדרי השגתנו נוכל לומר שהבכור הוא נקודת המעבר בין אב לבן: מצד אחד הוא בן ככל הבנים ומקבל כחלקם, ומצד שני הוא נושא באחריות משום שהוא נכנס תחת אביו. מצד היותו בכור הוא נושא באחריות של עתיד הבית, ועל כן נוטל מנה אחת יתרה על אחיו. וכך מצינו אצל יוסף שזכה לבכורה ולחלק כפול, כמו שאומר הפסוק "והבכורה ליוסף" (דברי הימים א, ה), בין היתר מפני שהוא היה המשביר והמכלכל את כל בית יעקב.

איך מבינים את הטוב האלוקי מול עונשי הכרת המרובים בתורה?

כשאדם בוחן את סדר יומו הוא מוצא מסביבו אזהרות ושמירות רבות מספור: מנעולים לדלתות, מגינים בשקעים, חוטי החשמל טמונים בקירות, סורגים בחלונות, הוראות בטיחות בנסיעה בכביש, חגורת בטיחות, מעברי חצייה, רמזורים ועוד אינספור "איסורי לא תעשה". אנחנו בונים בניינים עם אישורים של כיבוי אש ושל פיקוד העורף למרות שהסכנות הללו רחוקות ונדירות, אבל ערך החיים הוא כל כך עליון שאנחנו שומרים את עצמנו מכל סכנה שאנחנו יכולים להיזהר מפניה. ואם כך הדבר בעניינים גשמיים, איך נתפלא שבעניינים הרוחניים, שהם עוד יותר רמים ונעלים ומביאים לחיי עולם הבא ולשהות נצחית בטרקלין, מרובות אזהרות השמירה?

 בוודאי שאנחנו שמחים על כל השמירות שהתורה דואגת לנשמותינו על ידן, ועוד תיקנו רבותינו שמירות ואזהרות נוספות, וכמו שהורתה התורה "ושמרתם את משמרתי" ופירשו חז"ל "עשו משמרת למשמרתי". כלומר, תתבוננו לפי העת והזמן, ותשמרו ככל הנצרך על חייה האלוקיים של הנשמה.

אם ה' לא רצה שנאכל מפרי עץ הדעת, אז למה הוא ברא אותו מלכתחילה?

 המצווה שלא לאכול מפרי עץ הדעת נתנה לאדם הראשון את המעלה העליונה ביותר שזכה לה נברא כלשהו – הבחירה החופשית. כל הבריאה כולה קיימת בשבילה. האדם אמנם עלול לעתים לקלקל בבחירתו ויש בזה הפסד גדול, אבל הוא גם עשוי לבחור בטוב ובזה יש רווח עצום.

"מידה טובה מרובה ממידת פורענות", ההפסד מן העבירה הוא זמני וחולף, אבל הרווח מהמצווה הוא נצחי. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם עם ניסיונות מרובים ועם יצרים עזים, וברא בנו גם את הבחירה החופשית והיכולת להתגבר על אותם פיתויים. בכך הוא זיכה אותנו לחיות כשותפים ולא רק כמקבלים מתנת חינם ממנו יתברך. המתנה העמוקה ביותר היא לזכות בטוּב האלוקי על ידי חופש הבחירה.

מה הכוונה בפסוק "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב"?

נבאר פירוש אחד מיני רבים: בעולם הזה אנו נמצאים במתח שבין טוב לרע, וכשאנו רוצים לעבוד את ה' אנחנו מצווים לבחור בטוב ולסור מן הרע. אבל האור האלוקי העליון הוא בעצמו מקור הכל, כמו שאומרים בתפילה "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל". הוא מאיר באופן עליון ונשגב שהוא לא חלק מהניגודיות שבין טוב לרע, ומנקודת מבט זו לא רק שהטוב הוא עליון לאין ערוך מן המוכר לנו בעולם הזה, אלא גם הרע מתהפך לטובה.

ועל כן, בשעת צערנו על החורבן אנחנו מזכירים שהרעות והטוב הם רק ענפים חיצוניים ומוקטנים לעומת האור העליון של הטוב האלוקי שהוא טוב כל כך, עד שהרע אינו נמצא בתחרות מולו. וזה פירוש אחד ל"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב".

מה זה אומר שהתורה קדמה לעולם?

 אנחנו רגילים להסתכל על העולם ולייחס לו קביעות ונוכחות שלא זקוקות לטעם, הסבר ויד מכוונת. מראה העיניים החיצוני מניח שהעולם קיים כפי שהוא. אולם במבט האמוני, אנחנו מתרוממים להתקשר עם בורא העולם, המכוון אותו ליעדיו הנשגבים ונותן את הטעם והפשר למציאות כולה, בכל תהליכיה.

אדם רוצה לשתות כוס קפה עוד לפני שהוא ניגש לקומקום להרתיח את המים. התכלית והיעד קודמים, הן במעלה והן בחשיבה, לכל מעשה בפועל. וכך התורה קדמה לעולם שנברא בשביל להגשים אותה, עולם שנועד לגלות את האור העליון הגנוז בה.

"סוף מעשה" – שהרי המציאות כולה הולכת אל הגאולה השלמה, שהיא התגלות התורה בצורה מלאה – "במחשבה תחילה", זו התורה שקדמה לעולם.

מה הכוונה "מאוד מאוד הוי שפל רוח"?

המלים "מאוד מאוד" שפותחות את המימרה של רבי לויטס, מציבות את ההוראה הזו באור יוצא דופן. פעמים בודדות אנחנו מוצאים חידוד בולט שכזה על ידי הדגשת המילים, כמו "טובה הארץ מאוד מאוד".

האדם נוטה מאוד להחשיב את עצמו הרבה מעבר למקומו האמתי, הוא מרוכז מאוד באישיותו ולכן מתקשה להחזיר את מבטו למידה הממוצעת. לכן אומר הרמב"ם שלמרות שההדרכה כמעט בכל תחום היא ללכת בדרך האמצע, במידת הענווה הדבר שונה.

 ההדרכה "מאוד מאוד" מלמדת שבעניין הזה צריך להרחיק ביותר להיות שפל רוח, ולסטות מדרך האמצע אל הקצה של הענווה.

איך בני ישראל ראו את הקולות?

 כמובן שהדבר היה נס גדול, ותוכנו הוא שהם התרוממו מעל החלוקות ששייכות לעולם הזה אל מדרגת השורש האלוקי של המציאות.

בפרטות יותר, השמיעה עוסקת בתוכן ובאופן פרטני. איננו יכולים לשמוע משפט שלם בבת אחת, אלא אות אחר אות, מילה אחר מילה, ומתוך הפרטים אנו הולכים ומגבשים את ההבנה של תוכן המשפט שנאמר. הראייה, לעומת זאת, רואה את הכל כאחד. בן רגע תמונה שלמה נפרשת לפני האדם.

לראות את הנשמע פירושו לחיות במקור האחד שבו כל הפרטים מתרוממים ונעשים לחטיבה אחת שלמה, וכמו שאנו אומרים: "תורת ה' תמימה", שהשלמות של כל חלקיה מבצבצת מתוך כל פרט שלה.

איך אני יכול לדעת שמה שנגלה אלינו בהר סיני זה דווקא אלוקים. אולי משה עשה קסם?

המילה קסם עוסקת באחיזת עיניים או בפעולות שנוגעות לחיצוניות המציאות, ועל ידי שליטה בכוחות נסתרים מן העין אפשר לפעול פעולות שאינן מובנות לאדם הרגיל ולעורר בו השתאות.

אבל במתן תורה העידו לנו אבותינו עדות נאמנה שכל מעמקי המציאות נחשפו בפניהם, וכמו שכותב הרמח"ל על מעמד הר סיני: "ואז ידעו והבינו כל סוד הבריאה: על מה נברא כל העולם ועל מה הוא עומד, באיזו דרך הוא מתנהג ומה אחרית כל הדברים… וראו גודל התורה והמצוות ואיך הם פועלים הפעולות הגדולות בכל הבריאה וראו כל דקדוקי מצוות במה הם תלויים… ועל זה היה משה רבנו אומר להם: 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו'".

אפשר לעשות ברקים של קסם ורעמים של שווא, אבל כשקיבלנו נבואה וראינו עין בעין את כל סודות הבריאה ופנימיות התורה, נחשפנו בפני האלוקות בצורה הישירה ביותר

מה מיוחד כל כך בכהנים?

 ה' בחר בהם לעבוד אותו בביתו, המקדש, שהוא מקום השראת השכינה. הוא המקום שבו אנחנו לא רק שומרים את מצוותיו של ה' אלא עובדים לפניו בביתו, כביכול משרתים אותו וממלאים את צרכיו. שם אנו מדליקים לפניו מנורה ועושים את שאר העבודות, מפני שהקב"ה חפץ בשירותנו ובעבודתנו למרות שאינו זקוק למאומה. את הזכות לשרת את פני ה' זכו לקבל שבט לוי בכללות בעבודת השמירה והנגינה, ולמעלה מן הכל עבודת הקודש עצמה ניתנה לכהנים וזוהי מעלתם הגדולה.

ראש וראשון לכהנים הוא אהרן הכהן, שקדושתו וצדקותו גרמו לבחור בו לשורש לעובדי ה' בבית המקדש. באופן עמוק יותר זוהי בחירה אלוקית כשם שה' בחר בנו מכל העמים, וכשם שבחר באדם מכל בעלי החיים. זו צורת הבריאה האלוקית שיצרה מדרגות־מדרגות, ומדרגת הכהונה היא העליונה שבשבטי ישראל.

מה בעצם התפקיד של מלאכים, ולמה ה' צריך אותם?

המלאכים הם דמויות עליונות מפמליא של מעלה שעל ידם מנהיג ה' את הבריות, כמו שאומרים רבותינו "אין לך עשב שצומח מלמטה שאין לו מזל שמכה אותו מלמעלה ואומר לו גדל", זהו המלאך הממונה עליו מלמעלה. כוח הצמיחה הפנימי, העליון, הוא המצמיח את העשב. וכמובן שזו דוגמה לכל הבריות כולן.

לשאלתך למה ה' צריך אותם, בוודאי לא מפני צורך שלו יתברך, חלילה. על זה אומרים חכמינו "למה נברא העולם בעשרה מאמרות, והלא במאמר אחד יכול להיברא?", מצדו יתברך ודאי מספיק מאמר אחד, אך אנו שייכים לעולם הריבוי ולכן זקוקים לריבוי מאמרות. וכך גם בריאת העולמות על ידי פמליא של מעלה מאירה לנו אור עליון הרבה מעבר למה שמאיר בתוך הגדרים שלנו. בקישורנו לשורשים עליונים אנחנו זוכים להתרחבות האור שמופיע בנו מעבר לגבול ולמידה של גדרי העולם הזה .

איך זה שבגמרא מסופר כל כך הרבה פעמים על שדים והיום כבר אין?

 ההארה האלוקית בימי קדם הייתה שונה באופן מרחיק לכת מההארה האלוקית שמתגלה אלינו היום. התורה מספרת על כך שבמצרים היו חרטומים שידעו להפוך מטה לנחש ומים לדם.

עובדי עבודה זרה היו מרימים שיפולי גלימתם ורצים לעבודה זו מרוב תשוקה שהייתה אז, והיום נעלמה והתפוגגה. להבדיל, רבותינו התנאים והאמוראים היו ענקי עולם שאין כיוצא בהם לא בראשונים ולא באחרונים, ולכן אין בנו כוח לחלוק על הגמרא ובימיהם היתה הארה שכללה גם שדים.

מתוך כך אנו מבינים שהרבה מאוד הארות של ניסים והשראת שכינה שנסתלקו, סילקו עמן גם שמות טומאה וכוחות שהסתתרו ואינם מתגלים היום. ובעזרת ה', כשתשוב שכינה לציון, יתגלו שוב כל הכוחות כולם, וכל השדים והמרעין בישין – כולם יהפכו לקרוא שפה ברורה בשם ה'.

למה אומרים "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"?

הפירוש הרגיל של 'דעת' הוא מלשון ידיעה. לפירוש זה, ככל שלאדם יש יותר מידע על הנעשה בעולם, כך הידיעה שלו כוללת גם את כל צרותיהם של אנשים ועמים, הקשיים והייסורים שעוברים עליהם, וממילא ככל שידיעתו גדלה כך גם מכאוביו מתגברים.

אבל ל'דעת' ישנו פירוש פנימי יותר והוא התקשרות עמוקה, כמו שאומר הכתוב "והאדם ידע את חוה אשתו". במובן זה, ככל שאדם נקשר יותר לעומק החיים של עצמו, של זולתו ושל הציבור, כך הוא רגיש יותר לכל קושי וצרה שעוברים עליהם. דוגמה לדבר, ככל שאדם אוהב יותר את הוריו כך קשה עליו יותר פרידתם; מפני שההתקשרות גדולה, כל פגימה בה מרבה את הכאב.

אני לומד כל בוקר תורה, ולאחרונה אני ממש מחכה שהזמן יעבור. האם באמת "פעם אחת בצער עדיפה על מאה שלא בצער"?

אתה מצטט את מאמר רבותינו ושואל אותי האם הוא באמת נכון? וכי אני נותן אישורים לדבריהם? והלא אפילו להיות אבק שברגליהם יהיה בשבילי בשורה טובה עד אין קץ וזכות עד אין חקר. ובכל זאת, נוכל לומר שפשט רבותינו על "אחד בצער" מתייחס למצב בו אדם שרוי בעוני ובייסורים, כלומר צער חיצוני. ההנחה שגם הקושי והצער הנפשיים בתהליך הלימוד ייחשבו כך איננה מוכרחת בפשט, אבל ניתן לומר שיש סבירות גבוהה להניח שדברי רבותינו נסובים גם על הצער שיש לך כשאתה לומד ולא קל לך בלימודך. איך מסבירים את זה שהתורה היא החירות האמיתית?

אם תושב צפון קוריאה אומר שהוא בן חורין לעשות כרצונו, וכי הוא בוחר מרצונו להשתעבד לשליט העריץ של ארצו, נעלה גיחוך על שפתותינו, מפני שכל אמירתו מבטאת את עומק השעבוד שלו. חירות שקרית היא תופעה שבה האדם רואה חלק קטן מן המפה, שבו נדמה לו שהוא חופשי בנפשו אך באמת השעבוד לופת אותו עמוק יותר ממה שעיניו רואות. כל המכורים אינם חופשיים באמת, אלא משועבדים לעשות כרצון עצמם שגורם להם רעה ומרעיל את אישיותם ונפשם בוכה בתוכם. וגם אם יאמרו כל היום שזה רצונם, לא נשמע להם. אבל חירות אמיתית היא חירות העומק האלוקי של האישיות, כלומר הנשמה. ועליה נוכל ללמוד רק מהמקור האלוקי, בגילוי דבר ה' אלינו בתורתו הקדושה. ועל כן אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

למה העונשים שבתורה כל כך חריפים (סקילה, שריפה, הרג, חנק…)?

ראשית עלינו לזכור שבדורנו עונשים כאלה לא יוצאים אל הפועל. רבנו הרב צבי יהודה היה אומר שזהו חלק מההנהגה האלוקית, ובעזרת ה' העולם יתמתק וייתקן באופן שלא נזדקק יותר לעונשים שכאלה. וכבר אמרו רבותינו שסנהדרין שהורגת אחת לשבע שנים או לשבעים שנה נקראת קטלנית, כלומר שבאמת הרושם של העונשים הכבדים נשאר כעיקרון שמיימי שלא יורד אל הפועל.

עם זאת, בימים מקדם היו החיים הרבה יותר עזים ותוססים, ובאותם ימים נצרכנו לפעולות חריפות כדי לרסן ולתקן את הקליפות הקשות שהיו אז. העונשים נשארו בדורותינו בתור הבנה עד כמה העבירה והמריית פי ה' חמורות, עד שהן נוגעות במקום יותר עמוק מן החיים בעולם הזה. וכמו שאומרים בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל נפשך", מפני שהדבקות האלוקית יקרה באמת יותר מחיי העולם הזה.
 אם אמת היא דבר שלא משתנה אף פעם, איך זה שבבית המקדש מותר להדליק אש בשבת?

אמת איננה ידיעה פשטנית וחלקית. אמת אמיתית היא כללית ונצחית, ודווקא מפני כך היא יודעת את מה שמעל המרכיבים המנוגדים ואת ערכו של כל חלק. האמת האלוקית העליונה מורה שמלאכת בורר, לדוגמה, אסורה בשבת קודש אבל מותרת ביום חול. לא מפני שהאמת השתנתה, אלא מפני שהחלק של יום חול שונה במהותו, בערכו ובתפקידו מהחלק של שבת. והאמת שכוללת-כל יודעת לשים כל דבר במקומו ולהורות בכל זמן, מקום, הקשר ואדם את דרכו האמיתית. ומתוך כך היא גם מורה להבחין בין מלאכות שקדושת השבת סותרת אותן ודווקא השביתה מהן מדבקת אותנו בקדושת השבת, לבין מלאכות במקדש שהעיסוק בהן מעלה ומרומם את קדושתה של השבת. ולכן, לא רק שאנו מקריבים בשבת קרבן תמיד כבכל יום אלא יתרה מכך, שני כבשים של מוסף שמיוחדים לשבת. ומצאנו כמה וכמה ניגונים של שמחה שחוברו על אותם שני כבשים, מפני שהתוספת הזו מגדלת ומרוממת את קדושת השבת. אשרינו שזכינו בתורת אמת שמאירה את כל צדדי החיים, כל אחד לפי ערכו.

הרמב"ם אומר שתכלית האדם היא ידיעת ה' ואהבתו, וכל מעשינו הם אמצעים. אז למה עוסקים כל כך הרבה באמצעים וכמעט לא עוסקים במטרה?

 ראשית, אתה צודק – ראוי לעסוק הרבה במטרה. בהלכות יסודי התורה מאריך הרמב"ם לבאר, כפי התפיסה ששלטה בימיו, איך מפתחים בקרבנו ידיעת ואהבת ה'. הוא אף הציב זאת כיסוד של הכל ואמר שיקר בעיניו ללמד את עיקרי האמונה יותר מכל שאר הדברים. ומה עוד שחיבר את הספר הגדול 'מורה נבוכים' ושאר מקומות בהם עסק בעניינים אלו.

אבל מלבד זאת, צריך לדעת שהאמצעים של התורה והמצוות אינם מנותקים מהמטרה. הם לא אמצעי במובן שהם עומדים בנפרד והמטרה מגיעה אחריהם, אלא שהמטרה שוכנת בקרבם, וכמו שאומר הכתוב: "כל מצוותיך אמונה". והדרך לדעת את ה' ולאהוב אותו היא על ידי לימוד התורה וקיום מצוותיה, לא במובן של הקדמה, אלא במובן ששם שרויה האמונה בכל מעמקיה, וממנה נגזרות הדעת והאהבה.

האם בהלכה יש מרכיב של חופש?

בוודאי, והוא מופיע בשני הקשרים: אחד, במקום בו יש מחלוקת פוסקים או שיקולים אחרים שמביאים את הפוסקים למסקנה של "המקל יש לו על מי לסמוך, והמחמיר תבוא עליו ברכה". הכרעות כאלו של רבותינו משאירות חופש לאדם, כל אחד לפי עניינו וסיבותיו.

סוג שני של חופש בהלכה הוא הידורי מצווה. זהו המקום שבו האדם מבטא את ההעדפות האישיות והקישור האישי שלו למצוות, ובוחר להרחיב במצווה מסוימת מעבר לנצרך. דוגמה מפורסמת לדבר היא הסוכה, שאין לה גדרים מדויקים, אבל מנהג ישראל הוא שמפני חיבוב המצווה מתמסרים גדולים כקטנים לייפות אותה ולהדר בה. דוגמה נוספת היא מצוות צדקה, שהגבולות בה אינם תחומים במדויק, גם צדקה בממונו, ועוד יותר אצל אלו שגומלים חסד בגופם ומקיימים בזה מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בהידור.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
הכתבה המרכזית

לימודי ליבא

היא עמדה במקומה מבוישת. ארבעים זוגות עיניים מופנות אליה, ועיניה האפורות של המורה לגיאוגרפיה יורות בה

המשך לקריאת המאמר »

רוצים לשאול את הרב יהושוע שפירא שאלה?

כתבו לנו כאן

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן