האם צריך ללכת נגד החברה?
תלוי איזו חברה. אחת ממצוות התורה היא "ובו תדבק", ושואלים רבותינו: וכי אפשר לו לאדם להידבק בשכינה, והלא היא אש אוכלה? אלא פירוש הדבר, להידבק בתלמידי חכמים. יש מצווה גדולה ויסודית להתקשר לחברה של עובדי ה' וצדיקים, לאכול איתם ולשאת ולתת איתם, וכבר אמרו רבותינו "כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה – כאילו נהנה מזיו שכינה".
מאידך גיסא, צריך להתרחק מהחברה הרעה מפני שלחברה יש השפעה גדולה, ואפילו כשמנסים להימנע מהשפעה היא מחלחלת בדרכים סמויות מן העין, ולכן אמר רבי יוסי קסמא שאפילו יתנו לו כל כסף וזהב שבעולם, אינו דר אלא במקום תורה. ועל כן צריך אדם לבחור את החברה הטובה שתרומם ותגדל אותו, ועל ידה הוא ידבק בקדוש ברוך הוא בכל ליבו ונפשו.
עד כמה אני אמור להתייחס בעבודת ה' שלי לתגובות של אנשים אחרים סביבי? למשל להתפלל בקול, לברך באיטיות…
מצד אחד, מי שעובד את ה' אסור שיחשוש מפני המלעיגים עליו, כמו שהתבאר בתחילת ה"שולחן ערוך". הוא צריך לכוון לשם שמיים, ולא לנשיאת חן וקבלת אישורים מהחברה. מאידך, הדרך הישרה היא שתהיה תפארת לעושיה בנשיאת חן לא רק בעיני אלוקים אלא גם בעיני אדם. התנהגות מנוכרת, מוזרה, חסרת רגישות ואכפתיות לצרכי הסביבה, היא בודאי לא מידה משובחת.
יש להבחין בעניין הזה בין הלכות גמורות למידות חסידות. מה שהוא הלכה גמורה – העמידה ללא חת וללא בושה מול דעת אחרים היא הנכונה, וכדאי גם בזה להתייעץ עם תלמידי חכמים מנוסים ומיושבים. אבל מה שהוא מידת חסידות, כבר אמר הרמח"ל במסילת ישרים בפרק כ' שזה צריך בדיקה גדולה אם הדברים גורמים למוזרות כלפי הסביבה, כי פעמים רבות קידוש השם שנובע מנשיאת חן של התורה בעיני בני אדם היא מידת חסידות יותר עליונה מתפילה בקול בצורה שאינה מתחשבת. [1]
עד כמה אני אמור להתייחס בעבודת ה' שלי לתגובות של אנשים אחרים סביבי? להתפלל בקול, לברך במתינות…
הרמח"ל כתב במסילת ישרים פרק יוצא דופן שאינו מופיע באף מידה אלא במידת החסידות, ושמו "במשקל החסידות". הרמח"ל מסביר שהחסידות צריכה חכמה מרובה, ולכן נאמר "לא עם הארץ חסיד". החכמה היא לשקול מה מרוויחים מול מה מפסידים.
במצוות מפורשות מדאורייתא ומדרבנן אין אנו צריכים לעסוק במלעיגים עלינו, אבל במצוות חסידות אנו צריכים לחשב כיצד לא נביא את הסובבים אותנו לידי זלזול בתורה ובעובדי ה', אם התנהגותנו תהיה משונה ומוזרה בעיניהם. ובכלל, אמרו חכמים שהדרך הנכונה של עבודת ה' כוללת גם את הנעימות של האדם עם האנשים סביב, "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".
אני נמצא בסביבה חילונית, בלית ברירה, והדעות שלהם מפריעות לי בעבודת ה'. איך אני יכול להתחזק באמונה?
ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. שאלו את הרבי מליובאוויטש על קושי מעין זה לגבי השלוחים, והוא השתמש בביטוי מהגמרא בדיני הגעלת כלים: "איידי דטריח למפלט – לא בלע", כשהכלי עובר הגעלה, מתוך שהוא פולט את הבלוע בקרבו – הוא אינו פנוי לבלוע חזרה.
לא לחינם שם אותך ה' יתברך במקום שאתה נמצא בו, אלא כדי לפרסם אלוקותו בעולם, והיא מצוות עשה מדאוריתא (ספר המצוות לרמב"ם, מ"ע ג). אם תהיה עסוק בלהקים בסביבתך שיעורי תורה, לזכות אנשים במצוות, לשוחח איתם בענייני אמונה ולהאיר להם פנים באהבה וחיבה, מתוך שתהיה עסוק בלהיטיב איתם במובן הרוחני, תזכה – בכלל מאתיים מנה – גם להינצל מהשפעה שאינה טובה.[2]
איך מתמודדים עם השחיקה הרוחנית היומיומית בסביבה חילונית במקום העבודה?
לתלמידים ששאלו אותי שאלות דומות על קשיים בצבא, הצעתי לגדל פאות אם לא היו להם כאלה קודם. לא מפני שפאות הן אצלי עיקר, אלא שהפאות משדרות שדר ברור – אני שייך לעולם הקדושה.
באופנים שונים ניתן לשדר את אותו שדר ולהביא לאותה תכלית, כמו למשל לברך בקול רם; להיות זה שכולם יודעים שהוא הדואג לשיעורי תורה במקום ולתפילות במניין; לדאוג שהכשרות תהיה מהודרת והמצוות תישמרנה בדקדוק. ככל שאדםפונה , לעצמו ולסביבתו, מתוך עמדה של "אני שייך לקדושה", כך ממילא סרים מעליו הניסיונות.
כך דורש הבעל שם טוב: "שומר מצווה" – "שומר" מלשון ממתין ומצפה למצווה (וכמו
"ואביו שמר את הדבר") – "לא יידע דבר רע". כשאדם ממתין ומצפה מתי תבוא לידו מצווה, ממילא לא ידע דבר רע.
מה זה אומר דיבוק חברים ואיך מגיעים לזה?
דיבוק חברים זו לא רק אהבה בין אדם לחברו. בודאי שההוראה של רבותינו מושתתת על היסודות של "ואהבת לרעך כמוך" , אבל היא גם מרחיבה אותם ואומרת: אהבה זו צריכה לגבש דבק שיהפוך את הרבים לאחד. האדם לא חי לעצמו וגם אוהב את זולתו, אלא הוא חי חיים שיש בהם אחדות ודביקות בקשר עם זולתו.
הדרך להגיע לזה היא להרבות באהבת הזולת, בראיית הטוב שבו, בחיפוש הדרכים לפעול יחד למען המטרה המשותפת של לעשות את רצונו יתברך ולעבדו בלבב שלם, וגם – לדבר על הקשר הזה, על הרצונות המשותפים. אצל חסידים נהגו להתוועד לצורך כך ולהוסיף קצת משקה, כמו שאמרו רבותינו: "גדולה לגימה שמקרבת".
איך אבחר לאיזו חברה להשתייך?
הרבי מליובאוויטש התבטא פעם שהנעורים הם דבר כל־כך נפלא, וזהו פלא גדול שהקדוש ברוך הוא נתן אותם לאנשים כל־כך צעירים.
האדם, שבגיל הזה לרוב עדיין אינו בר דעת גדול, צריך לבחור את דרכו בקודש, והקריטריון העיקרי הוא לבחון מה להבנתו היא הדרך הנכונה ששומרי התורה והמצוות, אנשים יראי אלוקים שחפצים לעשות רצונו הולכים בה – מה היא הדרך שהקדוש ברוך הוא חפץ בה? זה חלק מתפקידו של האדם, שגם בגיל צעיר מקיים את מאמר רבותינו ״עשה לך רב״ ומכריע את דרכו בעבודת ה׳.
אני לעצמי סבור שמעשה ה׳ הגדול והנורא הנעשה לעינינו, לבנות אומה אחרי אלפיים שנות גלות – זהו מהלך אלוקי עיקרי בדורנו, וההתמסרות לקרב את הגאולה השלמה באותו מעשה גדול שעשה ה׳ היא נשמת אפה של עבודת ה׳ של דורנו.
האם מותר לגור במקום בו תהיה לי השפעה חיובית על הסביבה, אך יש גם חשש שאפגע, האם לוותר על הניסיון להשפיע?
הניסיון מראה שבמקומות רבים, אנשים שהלכו להשפיע על אחרים מתוך עמדה נכונה, זכו למעלה גדולה – הם, בניהם וצאצאיהם – יותר מאלה שנשארו בסביבה תומכת אך נהגו כמקבלים ופסיביים.
רבותינו היו שולחים את התלמידים ללמד תורה, וכמו שמסופר במדרש על תלמידי רבי עקיבא, שמלאו את כל ישראל תורה, ומכאן אתה למד שהם נשלחו גם למקומות שלא היה בהם תורה.
הרבי מליובאוויטש היה מטעים בעניין זה הלכה מהלכות הגעלת כלים: "איידי דטריד למפלט לא בלע", ופירושו: כשהכלי טרוד לפלוט את האצור בקרבו, הוא אינו פנוי לבלוע. ובמו עיני זכיתי לראות רבים וטובים שיצאו לשליחות והתעלו יותר מחבריהם שנשארו בקרבת החממה.
כל פעם שאני חוזרת מהאולפנה הביתה לחופשה אני לא מוצאת שפה משותפת עם בני הבית; אני התעצמתי והם נשארו אותו דבר.
אפשר לראות בכך תופעה מתסכלת, ואפשר לראות בזה הזדמנות נפלאה: כשאנו נמצאים בסביבה שמאירה אותנו, בדרך כלל אין לנו יכולת לשים לב שהאור שבא מבחוץ לא נספג בקרבנו. דווקא המעבר לסביבת חיים שונה מאפשרת לנו תהליך עיכול כדי לספוג את הדברים לתוכנו בצורה אמיתית ושלמה.
כשאנו סופגים את האור ומקרינים אותו החוצה, השייכות אליו מעמיקה מאוד. ולא זו בלבד אלא שאם נזכה להקרין בדרך נכונה, אוהבת ומכבדת, ספוגה בעין טובה, על סביבתנו, פעמים רבות נגלה שגם היא צמאה לאותו עולם רוחני.
אני והחברות גדלנו על ערכי תורה וצניעות. ועכשיו הן הורידו את כיסוי הראש, עברו לביגוד קצר וכל הדיבורים על ערכי תורה הפכו ל"מפדחים". אני מרגישה עלבון גדול לתורה, לערכים שגדלנו עליהם, ואפילו נוטרת להן טינה… מה אני יכולה לעשות?
ראשית, העלבון שאת מרגישה הוא צודק. הוא מעלתך, וחס וחלילה שירפו ידייך מלהרגיש את עומק צריבת עלבונן של תורה ומצוות, עלבון הקדוש ברוך הוא, עלבונם של ישראל.
יחד עם זאת רגשי הטינה צריכים עידון, מפני שיש ללמד עליהן זכות שרוחות הזמן וגלגוליו הפילו אותן. השינויים התרבותיים שאנו עוברים, שמופיעים עלינו מכל כך הרבה כיוונים, גם מבחוץ וגם מבפנים ובכל כך הרבה מישורים, מקשים מאוד מאוד גם על מי שגדל בחינוך אמוני ודתי שלא להיסחף אחר הזרם ורוח הזמן.
אדרבה, הכאב צריך להיות גם עליהן – איך הן נפלו בשבי, איך הן מתעלמות מכאב הנשמה שלהן. ומתוך תחושת הכאב על נשמתן ולימוד זכות על הקושי שלהן, אולי תזכי לקרבן בעבותות אהבה לחזור לקדושה ולטהרה.
אני מרגיש שאני נסחף לטובה אחרי החברה בה אני שרוי, חברה עם אטמוספרה של עבודת השם. הבעיה היא שאינני חושב שאני באמת שם. לחץ חברתי הוא תמיד רע?
"איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק". המשקל של הלחץ החברתי בנפש האדם היא עובדה ברורה. כשמנצלים אותה לטובה היא יקרה מאוד. ועל כך אמר החסיד "חבר אני לכל אשר יראוך".
אין לחשוש שמא ההשפעה היא רק חיצונית, מכיוון שכך היא דרכו של עולם – על ידי החוץ מתעורר הפְּנים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות כשטענו פעם בפני אדמו"ר בעל התניא שתלמידיו אינם חסידים אמיתיים, הוא הביא את המשנה בסוף מסכת פאה האומרת שהמתחפש לעני – סופו שבא לידי כך. ואמר בעל התניא: מידה טובה מרובה ממידת פורענות. אם מי שמתחפש לעני – סופו כך, אז מי שמתחפש לעובד ה' – על אחת כמה וכמה!
כל החברות שלי הולכות מדי פעם לקולנוע. האם אפשר להצטרף אליהן?
חברוּת היא דבר יקר מאוד, ולא קל להיות שונה וללכת בדרך אחרת מהחברה שסובבת אותנו; בוודאי כשהחברה משדרת ששם נמצאים האושר והנעימות שבחיים, ואנחנו מרגישים שאנחנו מפסידים הפסד מרובה. אבל ההיסחפות אחרי החברה גורמת לנו חולשה פנימית עמוקה, ומביאה אותנו להיקשר דווקא למכנה המשותף הנמוך. ואף שנדמה לרגע כאילו זכינו באיזה טעם טוב, לאמיתו של דבר אנחנו נעשים שפוטים ומשועבדים אליה.
החברה מעריכה את מי שיש לו עמוד שדרה, שיכול להיות נאמן לעצמו באופן משוחרר, היא רואה בו אדם ערכי, איכותי ולבסוף גם מי שראוי להדריך ולהנחות את החברה כולה. וכיוון שפשוט שקולנוע אינו מקום לעובדי ה', את צריכה לבקש בעצמך את אותו חלק שיודע היטב שדווקא ההימנעות מתענוג רגעי מביאה את איכות החיים שהנשמה מבקשת – התענוג להיות דבק רק בה' יתברך.
ביישוב שלי לא מקפידים כל כך על גדרי ההלכה. איך אוכל לנהוג לפי ההלכה?
ראשית, אני מוכרח להודות שגם אני שואל את שאלתך ומתפלל על עצמי שאזכה לשמור את כל התורה והמצוות בלא שום רפיון, חולשה או חיסרון.
כשאנחנו נמצאים בסביבה בה יש פער לא קטן ונראה לעין בשמירת המצוות, עלינו לחלק את הדברים: כל מה שהוא הלכה – איננו צריכים לשקול אם ניראה פנאטיים או לא, נחמדים או לא. שמירת ההלכה אינה מותנית במחיאות כפיים מהסביבה, במחמאות או בהיעדר ביקורת, אדרבה, ההלכה הראשונה בשולחן ערוך אומרת שאדם צריך לא להתבייש מפני המלעיגים עליו.
אמנם במידת חסידות אומר ה'מסילת ישרים' שאדם צריך לשקול את המעלות שיבואו אל מול החסרונות, ואם על ידי מידת חסידות הוא נראה משונה בעיני סביבתו ומכשיל אותם בביזיון העוסקים בתורה, הרי יצא שכרו בהפסדו. ובפרטים כדאי להתייעץ עם תלמיד חכם.
