בס"ד

פגעתי בחבר שלי והוא לא מוכן לסלוח לי. ניסיתי לפייס ללא הצלחה, אני מרגיש שבור!

על ענייני הפיוס ישנה הוראה בשולחן ערוך, בהלכות יום הכיפורים (סימן תר"ו): "ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלושה אנשים. ואם אינו מתפייס בשלושה פעמים, אינו זקוק לו (מיהו, יאמר אחר כך לפני עשרה שביקש ממנו מחילה").

העצה לשתף אנשים נוספים היא עצה חשובה מאוד של רבותינו, שמוציאה את הקשר מאיזו פגיעה מקומית למערכת יחסים חברתית רחבה, מה שגורם לה הרבה פעמים לריפוי.

לא בשביל ללחוץ אליו אנו מביאים את האחרים (אם כי גם זה טעם), אלא כדי להוציא אותו מה'קונכיה' אליה הוא נכנס, ועל ידי כך הוא רואה את הפוגע כמי שמוכן להודות בחטא גם בפני ידידים נוספים.

המהלך גורם להתרככות ולקירוב לבבות, ולכן כדאי להשתמש בתקנה זו אפילו שלא בערב יום הכיפורים.

בנוסף לכך, כשיהודי נפגש בצרות ובקשיים בחייו, עליו לפנות לה' יתברך. יש מקום ללוות את המשך תהליך ההתפייסות בתפילה שיקרב את ליבותיכם ותחזור לשכון ביניכם אהבה ואחווה שלום ורעות.[1] 

אני וחבר הסתכסכנו ולמרות שאני מתפלל שאצליח לפייס את החבר שלי, אני לא מצליח. האם זה סימן מלמעלה שכך צריך להיות או להמשיך לנסות בכוח?

 מלמעלה תמיד רוצים שיהיה שלום. הקדוש ברוך הוא שמו שלום והמשנה אומרת "הווי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום", גם אם החבר שלך לא רוצה תרדוף אחריו עד כמה שאפשר ותעשה שלום.

 נכון שאם אדם מבקש סליחה ועומד בתנאים ההלכתיים והנפגע עדיין לא התפייס, הוא פטור. אבל כל זה מצד הצורך בסליחה, אבל מצד הרצון לכונן שלום – צריך לרדוף אחריו ככל יכולתנו.

 לעיתים נראה שאי אפשר להשיג שלום, וצריך להתפלל שהקדוש ברוך הוא יסייע בידינו בדרכים שלא חשבנו עליהן. בעזרת ה', על ידי התפילות והמאמצים שלך הקדוש ברוך הוא יזכה אתכם בשלום ורעות.

האם צריך להיות חברותיים לכל אדם באותה מידה?  

גם לא צריך, וגם אי אפשר. אמנם אנו מצווים לאהוב כל אחד ואחד מישראל, אבל המילה ״באותה מידה״ היא ניסיון לשטח את החברה האנושית לרדידות אחת. ״עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת״, ובני ביתו של אדם קודמים גם לעניי עירו. האהבה באה במעגלים־מעגלים. ככל שהמעגל קרוב יותר, כך גדלה האהבה.

כלי התקשורת מביאים לנו ידיעות ממרחקים מדי יום, ועלולים לגרום לנו הזדהות עם סבל מרוחק, הזדהות שאינה מחייבת אותנו כלום. גם אם אנו אוהבים את אותו אדם בקצה העולם – זו אינה אהבה אמיתית שיש בה נתינה והתמסרות אלא אהבה חיצונית לרגע, עד למהדורת החדשות הבאה. ואילו אלה שקרובים אלינו, שאיתם אנו קשורים בברית עמוקה, לעתים נזנחים מרוב שקיעתנו בשמיעת החדשות.

אני תלויה מדי בחברות שלי. מה אפשר לעשות?

הבעל שם טוב סיפר כי אביו, שמת עליו בילדותו, הורה לו במשפט אחד את צוואתו: אל תפחד מאף אחד חוץ מה' יתברך, ועוד הוסיף שזה היה היסוד של כל חייו וכל עבודת ה' שלו.

התלות באחרים קשורה לחיסרון במידת הבטחון בה'. כשאדם מתבונן כמה טובות עשה עמו הקדוש ברוך הוא עד עצם היום הזה, טובות שאף אחד לא יכול לעשות אפילו מקצת מדוגמתן, ומתבונן כמה חסד ה' מלווה אותו כל ימיו והוא משליך יהבו על ה' יתברך, ממילא הולך ופוחת הצורך לסמוך על בשר ודם.

הפסוק אומר "טוב לחסות בה' מבטוח באדם", ודקדק הרב קוק זצ"ל ש'לחסות' אין זה ביטחון גמור, ואף על פי כן לחסות בה' טוב יותר מביטחון ודאי באדם. ככל שאדם בוטח בה' ומכוח זה צועד בדרכי חייו, כך הוא עומד על רגליו ואינו נזקק בצורה שלילית לאנשים אחרים.

אומרים "קנה לך חבר" ואני מנסה, אבל כל החברות בכיתה צוחקות עליי. איך אמצא חברה אמיתית?

 חז"ל אומרים על "הנעלבים ואינם עולבים" שיש להם שכר עצום, ועליהם נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". מתוך הכאב הגדול על העלבון שאת סופגת מחברותייך יש לך הזדמנות ללמוד עד כמה העלבון הוא דבר נורא ולהשתדל לקנות את הדרך להימנע מאוד מלפגוע ולהעליב אחרים.

בעזרת ה', אם תהיי מהנעלבים ואינם עולבים, בסוף יכירו חברותייך במידות הטובות שלך, יכירו בקלקלתן וירצו בחברתך.

 יחד עם זאת, יכול להיות שיש איזו סיבה שגורמת למצוקה הזו, וכדאי להתייעץ עם מי שמכיר אותך אם יש דרך שאת יכולה לנקוט בה כדי להקל מעלייך ולהתחבר עם בנות כיתתך, למרות הסיבה שגורמת להן לאותה התנהגות שמרחיקה אותך. אני רוצה לברך אותך שהקדוש ברוך הוא יראה את צערך, וישפיע לך שפע של שמחה ונחת עם חברוּת אמיתית עם חברות טובות ונאמנות.

יש לי חבר בכיתה שאיבד את האמונה. מה לדעתך כדאי לנו (החברים שלו) לעשות?

לשאלה כזאת אין תשובה פשוטה, והדבר תלוי ברמת הקשר והאמון שביניכם. ברור שאם יש אפשרות להועיל בשיחות, בסיפורים ובליבון השאלות האמוניות – זאת מצווה גדולה שיש בה גם קידוש השם, שבניו לא יצאו לתרבות זרה, וגם קיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בצורתה העליונה. חכמינו אומרים שהשבת אבידת רבו קודמת לאבידת אביו, מפני שאביו מביאו לחיי עולם הזה ואילו רבו מביאו לחיי העולם הבא. אם כן, זאת זכות גדולה להביא חבר לחיי העולם הבא ולאור האלוקי שמצוי בתורה ובמצוותיה, וזה הגילוי העליון של אהבה כלפיו.

יחד עם זאת, כשאמא אוהבת נתקלת בבן שמסרב לאכול, היא איננה דוחסת בכוח מאכלים לפיו, אלא משכנעת אותו בדרכי נועם. כך גם בקירוב לאמונה בה', הכל צריך להיעשות בדרכי נועם ומתוך קשר של אהבה.

אהבת את המאמר? שתפו