איך אפשר לחנך לערכי המשפחה היהודית בתקופה שלנו?
לא רק שאפשר, אלא שמעולם לא זכינו לחנך לכך כמו בשנים האלו, והקב"ה דוחק בנו לעשות זאת יותר מאי פעם. כשאנחנו רואים את ההתפוררות של קדושת הזוגיות, ההורות והמשפחה, ורואים עד כמה תרבויות שהולכות בדרך של פגיעה במשפחה מאבדות את הכיוון ואת היעדים שלהן, הדבר רק מחזק אותנו להעמיק חקר בקדושת המשפחה.
במקום לראות את עצמנו חלושים כאילו אי אפשר לחנך בשטף התרבותי שאופף אותנו, אנחנו צריכים לראות בכך הזדמנות נפלאה להעמיק עוד יותר בנושא, לדבוק במשפחה וללבן את סוגיותיה יותר מתמיד. וכנראה שכל הזעזועים שאנו עוברים בתחום, הם דחיקה מהקב"ה כדי שנהיה דבוקים במשפחה עוד יותר, והדבר משמח וסוף האמת לנצח.
מהם יסודות החסידות שחשוב שילד יתחנך עליהם?
אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה.ובדורנו, שזכינו לשוב הביתה, הצטרף גם גלגל רביעי של אהבת ארץ ישראל.
היותנו בגלות, מרוחקים מאבא שבשמים ונתונים לעונש של מארת הגלות, הכביד את עול היראה הנמוכה, המדכאת והמצמקת את האדם, עד שהיהדות נתפסה אצל רבים כצמצום הכוחות וכדכדוך שמתפשט על כל מערכות החיים. הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו עוררו את נשמת היהדות מעלפונה והשיבו לה את חיוניותה, הזכירו לה את האהבה שלא פסקה מעולם לפעום במעמקים וגילו את אור הנשמה העצום המאיר בקרב כל יהודי.
השיבה לארץ ישראל היא האהבה הגדולה של האב שהשיב את בניו והאיש שהחזיר את גרושתו לביתו. ארבע האהבות הללו הן יסוד החסידות.
מה המסר החשוב ביותר שהורים צריכים להנחיל לילדיהם בענייני עבודת ה'?
המסר החשוב ביותר שהורים יכולים להנחיל לילדיהם הוא הפסוק המופיע בספר דברים, "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". אלה הן גם המילים הראשונות שנהגו ישראל ללמד את התינוקות המתחילים לדבר.
באמירה זו נכלל חינוך לתורה ומצוות, לדבקות בה', למוסריות, ליחס ראוי בין אדם לחברו ובין אדם למקום, בשייכות העמוקה לאומה הישראלית – "קהילת יעקב", וההתגייסות לקחת חלק בכל התהליכים העמוקים שהאומה עוברת; ובפרט בדורנו, כשהאומה שבה הביתה ומתחייה מחדש, והגאולה הולכת ומתעוררת.
אם כן, שני עניינים אדירים שסובבים את כל חיינו נמצאים בפסוק זה – דבקות בתורה והשתייכות לעם ישראל, ולשניהם שורש אחד: קרבת ה'.
לפי מה בוחרים מוסדות חינוך לילדים?
עיקר העיקרים הם קדושה, תורה ויראת שמים. אמנם בדור שלנו צריך לשים לב לעוד שני עניינים: הראשון הוא רוחב הדעת של חוכמות העולם ולימודי החול, שהצורך בהם תלוי בהתאמה האישית – גם של הסביבה והמשפחה וגם של הבן.
גם בנות מחויבות בלימוד שמוביל לקדושה, ליראת שמים ולשמירת מצוות, אלא ששם השיקול משתנה מפני שהן אינן מצוות על לימוד תורה. הדבר השני הוא שיותר מכמות לימוד התורה, החינוך הטוב קשור באהבת התורה.
הדור שלנו הוא דור של אהבה, ואם לא נשים דגש על חינוך לשייכות פנימית וחיבור עמוק לתורה וליראת שמים, הדבר עלול לבוא לידי ביטוי בהמשך החיים. אהבת התורה והשייכות אליה חיונית בדורנו אפילו יותר מכמות לימוד התורה.
למה על ההורים לעבור קושי עם ילדיהם – "בעצב תלדי בנים", "צער גידול בנים"?
בעולמנו, כדי לספוג את העונג והטוּב באופן פנימי, עלינו להתאמץ, ולעיתים אף להילחם. לולי הצער של לידת הילדים לא היה קשר חזק כל־כך בין ההורים לילדיהם. דווקא ההתאמצות שנצרכת בהריון, בלידה ובגידול הילדים קושרים בעבותות אהבה בין הורים לילדיהם. בנוהג שבעולם האֵם קשורה לילדים יותר מן האב מאותה סיבה עצמה – שהיא נשאה אותם ברחמה, עברה למענם ייסורים, טיפחה וגידלה אותם מתוך קירבה והתמסרות.
צריך לזכור שהצער הוא קללה ועונש על חטא האדם הראשון. בעולם המופלא של גן עדן, הכל אכן אמור להיות טוב גמור, בלא שום כאב וצער. אך במציאות שלאחר חטא אדם הראשון, קודם יגעת ורק אז מצאת – דווקא על ידי יגיעה נקנים הדברים בתוך נפשותינו.
איך נוכל לעודד את בננו להשכים בבוקר לתפילה?
למרבה הפלא זאת שאלה מורכבת מאוד בעיניי. יש בתים בהם התשובה פשוטה, לכאן או לכאן, אבל ברוב הבתים יש דילמה חריפה בשאלה, והיא תלויה מאוד במערכת היחסים בבית והשפעת המאבק בנושא עליה, במצב הנפשי והרוחני של הבן ובהשפעת הקימה המאוחרת על מהלך חייו הכללי.
השאלה לא ציינה האם הוא מתפלל במניין מאוחר, האם הוא עובר את זמן קריאת שמע, באיזה גיל מדובר? ויש עוד שאלות שצריך לבחון.
שני כללים צריכים להיות לרגלנו: האחד, שהרגלי חיים בריאים הם חשובים מאוד לשמחת החיים הטבעית של הבן ולסדר של עבודת ה'. והשני, שאהבת התורה והמצוות היא קודמת ושורשית יותר מקיום מצוות והסדר הבריא, ובפרט בדורנו.
הבן שלי לא מתעניין בתפילה, רק בכדורגל. מה לעשות?
שאלה מעין זו מצריכה הרבה יותר מידע כדי לענות עליה נכון: גם על גיל הילד, על מערכת היחסים בינו לבין ההורים ועוד כיוצא בזה. אבל באופן כללי, צריך לנקוט בשני אמצעים עיקריים. האחד הוא לחיות בתוכנו, וגם להקרין כלפי הילד, שהאהבה שלנו אליו אינה תלויה בדבר. וגם אם הוא יודע שהיינו רוצים שילך בדרך אחרת מזו שהוא נוקט בה עתה, הדבר לא מהווה תנאי לבסיס הקשר המשפחתי ולאהבה ולחיבור העמוק שבין ההורים לבינו.
הדבר השני, שאנחנו צריכים למצוא באיזה נקודות הילד כן קשור למצוות ולתפילה, ולנסות לפעול כדי לחזק אותן. לעתים הדבר צריך להיות מתוך שיחה עם הילד ולעתים נכון לעשות זאת דווקא ללא דיבורים והצהרות שיכבידו עליו. ומעל כל זה, ככל שהתפילה אצל ההורים תהיה יותר מתוקה, כך הילד יימשך ללכת בדרכם.
הבן שלי עוד מעט בר מצוה ולא אוהב ללכת לתפילה. להכריח אותו או לוותר? קשה לי לראות אותו נשאר בבית ומעביר את הזמן…
דרכן של שאלות כאלו היא שאין להן תשובה אחת נכונה. מטבע הדברים, לכל ילד ולכל הורה יש הדרכה שונה.
החינוך עומד על שני אדנים – אהבה וקבלה ללא תנאי של "ימין מקרבת", יחד עם גבולות שילדינו כל כך זקוקים להם. מעל גיל בר מצוה, הצבת הגבולות היא מעשה יותר עדין וזהיר, אך גם בני עשרה זקוקים פעמים רבות ליעדים תובעניים ולמגבלות מאוזנות.
עניין התפילה הוא מהיותר רגישים, מפני שהוא מזקיק את הרצון התמידי ואת הלב ולכן זהו תחום שרצוי לנהוג בו בעדינות רבה עוד יותר.
מומלץ מאוד להתייעץ עם דמות חינוכית שמכירה את הבן, כי לעתים יש חלקים שההורים לא יכולים לראות ודווקא דמות חיצונית שמלווה את הנער יכולה לסייע רבות.
איך אני צריכה להתייחס למתבגר שלי שהחליט פתאום שאין אלוקים?
הרוחות המצויות בדורנו סוערות. ערוצי המידע פתוחים ושוצפים, והבלבול רב. רבותינו אמרו שעם ישראל עבדו אלילים רק בשביל להתיר להם את העריות, ולעתים הכרזת "אין אלוקים" באה לחפות על עניינים אחרים. בנושא הזה בוודאי שהקושי בדורנו כפול ומכופל. ועל מצב זה אמרו: "מה יעשה הבן ולא יחטא?"
עלינו להבין שהבן נמצא בהתמודדות מאוד לא פשוטה. הדרך שעלינו לנקוט ביחס אליו היא בהבנה של הקושי שבהתמודדות שלו, בהארת פנים, בקבלה של ההנהגה האלוקית הנותנת לכל אדם חופש בחירה והתמודדות עצמאית, ובאהבה גדולה. בעזרת ה', מתוך האהבה הגדולה, יחזור הבן האבוד בבוא היום אל אביו שבשמים.
הבן שלי נחלש במצוות ונפגש עם בחורה לא דתייה, ואני מפחדת שייגרר אחרי זה וייטוש לגמרי את הדת. מה אפשר לעשות חוץ מתפילות ותחנונים לפני ה'?
ראשית, תפילות ותחנונים הם עניין עמוק מאוד, ואסור לראות אותו כדבר משני. וכבר אמרו רבותינו, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים".
אנו מצויים בדור סוער, בו הקדוש ברוך הוא נתן לכל אחד ואחת בחירה עצמית, וכבר ראינו מאבותינו שאפשר שהאבות יהיו צדיקים ובכל זאת יצאו מהם בנים שהם פראי אדם, ואין הבחירה ביד ההורים לעצור אותם. בזמנו נשאל מרן הרב קוק על ידי רב שבניו נשאבו לקומוניזם כיצד לנהוג איתם, והרב זצ"ל הדריך לנהוג בהם באהבה רבה, שעל ידה בעזרת ה' הם יימשכו חזרה.
וגם אם לא, אין בדורנו אפשרות להצליח בדרך אחרת. ההורים מנהלים את הבית וקובעים את אורחותיו, אבל האהבה לילדיהם אינה תלויה בדבר, וגם אם הם כבר בחרו בדרך שונה אנחנו נוהגים בהם אהבה. כמובן שברמה הפרטית כדאי להתייעץ עם תלמיד חכם שמנוסה בשאלות כאלה. [1]
בתשובה בגיליון קודם הובא שמותר לילד לשנות "מפני דרכי שלום" אם הוא חושש לצער את ההורים. נאלצתי להרחיק את העלון מחשש שבנותיי יבינו את הדברים בצורה לא נכונה. האם החשש אינו מוצדק?
אמר רבנו בחיי: "מן הזהירות – שלא תרבה להיזהר". אכן, השאלה מוצדקת ובהחלט יש חשש. ובכלל, מדור שעונה על שאלות חשובות ועמוקות במגבלה של מספר מילים מצומצם הוא חשש גדול בפני עצמו. גם דיונים לא מעטים בספרות השו"ת מהווים סכנה, וגם בהם טעו כבר רבים.
ועם זאת, בשאלות רבות שאנו פוגשים הצורך הוא גדול, והצורך לברר גם סוגיות סבוכות ואפילו במילים קצרות, הוא חלק מדרך הפצת התורה. בדרך כלל אנו משתדלים שלא תצאנה מתשובותינו תקלה, ובוודאי שילד שמנצל לרעה את אמירת רבותינו שמשנים "מפני דרכי שלום" זו תקלה. אולם להימנע מדיונים כאלה בכלל זו סכנה גדולה לא פחות; העולם הוא גשר צר מאוד והעיקר – לא לפחד כלל.
אשתי היקרה יראת שמיים אבל לא מתפללת בקביעות. איך אני אמור לחנך את בנותיי לתפילות אם אמא שלהן לא מתפללת?
מפורסם בעולם שדוגמה אישית היא החינוך הטוב ביותר, ובלשון אחרת היה מסביר את העניין אבי מורי ע"ה שאמר שדבקות היא מחלה מדבקת, ועל כן כדאי להתקרב אל אנשים דבוקים ולהידבק מהם. ככל שאתה תהיה דבוק יותר בתפילה, וככל שסביבתך תחוש דרכך את העונג ועומק החיים שאתה מוצא בתפילה, כך הם עשויים יותר להידבק ב"מחלה" של התפילה.
ובכלל, שאלת חובת הנשים בתפילה ושיעורה שנויה במחלוקת גדולה, וגם המתפללות תפילה מועטה יש להן על מי לסמוך. הדבר אינו דומה לחינוך הבנים לתפילה, ודווקא משום כך הרצון הפנימי והבחירה בתפילה חשובים יותר, שכן העבודה מאהבה היא העבודה העיקרית.
אני אמא לשני ילדים מקסימים ומשתדלת להתפלל בכל יום. מצד אחד אני רוצה שהם יראו אותי כדי לתת להם דוגמה, מצד שני הם לעתים מפריעים לי. מה כדאי לעשות?
אבי מורי אמר לי פעם שאם אב מחנך את בניו להתפלל, אז כשהם יגדלו גם הם יחנכו את בניהם להתפלל; ואילו כשהאב מתפלל בעצמו, כשבניו יגדלו גם הם יהיו למתפללים…
לתת דוגמה זה חינוך יקר וחשוב, אך צריך לדאוג לכך שניתנת הדוגמה הנכונה.
נדמה שלחנך ילדים לתפילה על ידי כך שעוסקים בטיפול בהפרעות שלהם זה חינוך לא נכון ולא מדויק. כשהאדם נותן עצמו להיות דבוק בשעת התפילה, בוודאי הילדים ייחשפו לכך בהזדמנויות רבות ואז הם ילמדו שעבודת התפילה היא מצב שבו האדם כאילו עזב את העולמות התחתונים ודבוק בה' יתברך. אין חינוך גדול מזה. לכן עיקר החינוך הוא על ידי תפילה אמיתית ופנימית, ולא על ידי עיסוק בכך שיראו אותנו.
בננו בן השבע־עשרה מביע לאחרונה דעות קיצוניות על אורח החיים בבית ומטיח בנו ביקורת על החינוך שלנו… כיצד להגיב?
כדאי לנסות להיזכר, אולי גם כשאתם הייתם בני שבע־עשרה הייתה לכם ביקורת? הכתוב אומר כ"חיצים ביד גיבור כן בני הנעורים" משום ששלב הנעורים חריף ומחודד. הוא יורה כחץ וזה טיבו ומעלתו, וכמובן שזו גם מגבלתו וחסרונו.
יכול להיות שיש אמת בביקורת, ואז כדאי לקבל אותה. יכול להיות שיש בה ערעור של סמכות שנובע מרצון הנער לקנות לעצמו יותר מרחב לעצב את דרך חייו, והוא צודק בזה. פעמים לא מעטות הוא בועט גם בדברים חשובים ומנסה להשתלט על אחרים, ובסבלנות, בנחת ובזהירות צריך למנוע ממנו לעשות זאת. אם נתקלים בקשיים גדולים, כדאי להתייעץ באופן פרטני עם תלמיד חכם או דמות שמתמחה בגיל ובהקשר הזה.
כמחנכת, איך נכון שאדבר עם תלמידותיי על תופעת הדתל"שים? אני חוששת שלא יהיו לי תשובות או שאגרום להן לעשות צעד בכיוון הלא רצוי…
את השיח על תופעת הדתל"שים יש לחלק לשניים: האחד, לשוחח על הכאב הגדול של עזיבת הקשר והדבקות בתורה ובמצוות. את השיח הזה אפשר לקיים מנקודת המוצא של האמונה הפשוטה. כלומר, הכאב על התופעה וזיהוי המקומות שבהם הסכנה גדולה יותר ואת דרכי ההתמודדות במקומות כאלה.
החלק השני הוא השאלות שמעלה הנוער שעובר תהליך התרחקות, ולא תמיד השאלות הן בתחום האמונה. לעתים יש בהן גם שאלות של הבנה עיונית של תפיסת העולם, אך לעתים קרובות הן נוגעות לשאלות של מעטפת אוהבת, נותנת אמון, שיש לה אש קודש שיכולה להדליק את תלמידיה וחניכיה. שאלות כאלו נוגעות יותר מאשר שאלות פילוסופיות.
נראה לי שבחלק הראשון אפשר לעסוק בלי חשש, ובחלק השני כדאי להביא דמויות שיכולות לתת מענה הולם.
אני מחנך בתיכון דתי. האם כדאי להתעסק עם שמירת הברית או לא?
נראה שהיום הבעיה של התמודדות עם שאלת הטהרה והקדושה מציפה אותנו מכל עבר, עד שגם רוב אלה שחשבו בעבר שאין להתעסק בנושאים כאלה, סוברים היום שצריך להתייחס לכך. השאלה מוצדקת מכיוון שהנושאים הללו מטבעם לא מביאים רק פירות טובים בעיסוק בהם, וההנחה שככל שיעסקו בהם יותר כך תגבר הטהרה והקדושה היא מוטעית. עלינו לבחון היטב גם את כמות העיסוק בנושא וגם את הסגנון; בדרך כלל אין צורך בהרחבת דברים, ובדרך כלל לא טוב להביא את העניינים באופן שמעורר את הצד השפל שבנו ומחליש אותנו. לא טוב לשקוע מדי בחולשה, וצריך לשים לב שהדברים נעשים באופן מרומם ומקדש. ואחרי כל ההסתייגויות, בדורנו צריך לחזק את כוחה הנפלא של התשובה, שמאיר גם למי שנופל וגם למי שחוטא. והשמחה בתשובה וההתרוממות על ידי הידיעה שה' לא יעזבנו גם אם חטאנו, זו הדרך העיקרית שצריך להנחיל לתלמידינו ולילדינו.
הבן שלי לומד בגן מעורב. מה עדיף – שישחק עם ילדים טובים ולא דתיים או עם ילדים דתיים ומופרעים?
האמת ניתנת להיאמר, שהוא בטח לא מתייעץ עם אף אחד אלא משחק עם מי שהוא רוצה… המחשבה שאנו יכולים לכוון את הילד עם מי לשחק היא גם נאיבית וגם מזיקה. נאיבית מפני שיש סיכוי שהוא לא ישמע לנו, ומזיקה מפני שהיא מתחילה לצייר לילד בצורה חיצונית עולם מלא קרעים, שסעים וחילוקים.
ילד בדרך כלל מבחין לבדו בין טוב לרע, בין מי שמאמין למי שלא מאמין, ובעיקר במי שיש בו טוב כן ופשוט, והוא בוחר לו הדרכה מתוך ניסיונו האישי.
כשמחנכים אותו לתורה ולקדושה, למאור פנים, שמחה ואהבת כל ישראל, אין צורך להכביד עליו ולגרום לו לקרוע קרעים בתוך עצמו ובתוך הגן. ככל שישפיעו עליו במאור פנים, כך ימצא את עצמו באופן עמוק יותר גם עם אלה וגם עם אלה.
אני מחנך תלמידים כבר הרבה שנים וקיבלתי קידום למשרת ניהול. התנאים אמנם משתפרים אך כעת לא אעסוק בלימוד תורה, ואולי אין בכך שליחות אלא רק עבודה?
מנהל טוב הוא בעל השפעה מרובה על כל המערכת שתחתיו, ובדרך כלל הניסיון מלמד שהרבה יותר קל למצוא מלמדים ומחנכים טובים מאשר מנהלים טובים. לכן, אם יש אדם שה' זיכה אותו בכישרונות לנהל, בוודאי זוהי שליחות חשובה ביותר.
רבותינו אומרים: "גדול המְעַשה יותר מן העושה". למשל מי שהולך להתרים לצדקה – גדול יותר מהנותן, מפני שהוא מהווה את הסיבה ואת המניע שבגללו נעשתה המצווה. כך גם מנהל טוב שגורם לעשייה מבורכת – זכות הרבים תלויה בו.
אמנם, אם תוכל לטעום מעט מהאפשרות ללמד – מה טוב, וביחוד שפעמים רבות זה גם משבח את עבודת הניהול. אך סוף כל סוף – הניהול הוא שליחות חשובה ביותר. ברכה והצלחה בכל מעשה ידיך.
