בס"ד

איך אפשר לחנך לערכי המשפחה היהודית בתקופה שלנו?

 לא רק שאפשר, אלא שמעולם לא זכינו לחנך לכך כמו בשנים האלו, והקב"ה דוחק בנו לעשות זאת יותר מאי פעם. כשאנחנו רואים את ההתפוררות של קדושת הזוגיות, ההורות והמשפחה, ורואים עד כמה תרבויות שהולכות בדרך של פגיעה במשפחה מאבדות את הכיוון ואת היעדים שלהן, הדבר רק מחזק אותנו להעמיק חקר בקדושת המשפחה.

במקום לראות את עצמנו חלושים כאילו אי אפשר לחנך בשטף התרבותי שאופף אותנו, אנחנו צריכים לראות בכך הזדמנות נפלאה להעמיק עוד יותר בנושא, לדבוק במשפחה וללבן את סוגיותיה יותר מתמיד. וכנראה שכל הזעזועים שאנו עוברים בתחום, הם דחיקה מהקב"ה כדי שנהיה דבוקים במשפחה עוד יותר, והדבר משמח וסוף האמת לנצח.

מהם יסודות החסידות שחשוב שילד יתחנך עליהם?

אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה.ובדורנו, שזכינו לשוב הביתה, הצטרף גם גלגל רביעי של אהבת ארץ ישראל.

היותנו בגלות, מרוחקים מאבא שבשמים ונתונים לעונש של מארת הגלות, הכביד את עול היראה הנמוכה, המדכאת והמצמקת את האדם, עד שהיהדות נתפסה אצל רבים כצמצום הכוחות וכדכדוך שמתפשט על כל מערכות החיים. הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו עוררו את נשמת היהדות מעלפונה והשיבו לה את חיוניותה, הזכירו לה את האהבה שלא פסקה מעולם לפעום במעמקים וגילו את אור הנשמה העצום המאיר בקרב כל יהודי.

השיבה לארץ ישראל היא האהבה הגדולה של האב שהשיב את בניו והאיש שהחזיר את גרושתו לביתו. ארבע האהבות הללו הן יסוד החסידות. 

מה המסר החשוב ביותר שהורים צריכים להנחיל לילדיהם בענייני עבודת ה'?

 המסר החשוב ביותר שהורים יכולים להנחיל לילדיהם הוא הפסוק המופיע בספר דברים, "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". אלה הן גם המילים הראשונות שנהגו ישראל ללמד את התינוקות המתחילים לדבר.

באמירה זו נכלל חינוך לתורה ומצוות, לדבקות בה', למוסריות, ליחס ראוי בין אדם לחברו ובין אדם למקום, בשייכות העמוקה לאומה הישראלית – "קהילת יעקב", וההתגייסות לקחת חלק בכל התהליכים העמוקים שהאומה עוברת; ובפרט בדורנו, כשהאומה שבה הביתה ומתחייה מחדש, והגאולה הולכת ומתעוררת.

 אם כן, שני עניינים אדירים שסובבים את כל חיינו נמצאים בפסוק זה – דבקות בתורה והשתייכות לעם ישראל, ולשניהם שורש אחד: קרבת ה'.

לפי מה בוחרים מוסדות חינוך לילדים?

עיקר העיקרים הם קדושה, תורה ויראת שמים. אמנם בדור שלנו צריך לשים לב לעוד שני עניינים: הראשון הוא רוחב הדעת של חוכמות העולם ולימודי החול, שהצורך בהם תלוי בהתאמה האישית – גם של הסביבה והמשפחה וגם של הבן.

גם בנות מחויבות בלימוד שמוביל לקדושה, ליראת שמים ולשמירת מצוות, אלא ששם השיקול משתנה מפני שהן אינן מצוות על לימוד תורה. הדבר השני הוא שיותר מכמות לימוד התורה, החינוך הטוב קשור באהבת התורה.

הדור שלנו הוא דור של אהבה, ואם לא נשים דגש על חינוך  לשייכות פנימית וחיבור עמוק לתורה וליראת שמים, הדבר עלול לבוא לידי ביטוי בהמשך  החיים. אהבת התורה והשייכות אליה חיונית בדורנו אפילו יותר מכמות לימוד התורה.
למה על ההורים לעבור קושי עם ילדיהם – "בעצב תלדי בנים", "צער גידול בנים"?

בעולמנו, כדי לספוג את העונג והטוּב באופן פנימי, עלינו להתאמץ, ולעיתים אף להילחם. לולי הצער של לידת הילדים לא היה קשר חזק כל־כך בין ההורים לילדיהם. דווקא ההתאמצות שנצרכת בהריון, בלידה ובגידול הילדים קושרים בעבותות אהבה בין הורים לילדיהם. בנוהג שבעולם האֵם קשורה לילדים יותר מן האב מאותה סיבה עצמה – שהיא נשאה אותם ברחמה, עברה למענם ייסורים, טיפחה וגידלה אותם מתוך קירבה והתמסרות.

צריך לזכור שהצער הוא קללה ועונש על חטא האדם הראשון. בעולם המופלא של גן עדן, הכל אכן אמור להיות טוב גמור, בלא שום כאב וצער. אך במציאות שלאחר חטא אדם הראשון, קודם יגעת ורק אז מצאת – דווקא על ידי יגיעה נקנים הדברים בתוך נפשותינו.

איך נוכל לעודד את בננו להשכים בבוקר לתפילה?

למרבה הפלא זאת שאלה מורכבת מאוד בעיניי. יש בתים בהם התשובה פשוטה, לכאן או לכאן, אבל ברוב הבתים יש דילמה חריפה בשאלה, והיא תלויה מאוד במערכת היחסים בבית והשפעת המאבק בנושא עליה, במצב הנפשי והרוחני של הבן ובהשפעת הקימה המאוחרת על מהלך חייו הכללי.

השאלה לא ציינה האם הוא מתפלל במניין מאוחר, האם הוא עובר את זמן קריאת שמע, באיזה גיל מדובר? ויש עוד שאלות שצריך לבחון.

שני כללים צריכים להיות לרגלנו: האחד, שהרגלי חיים בריאים הם חשובים מאוד לשמחת החיים הטבעית של הבן ולסדר של עבודת ה'. והשני, שאהבת התורה והמצוות היא קודמת ושורשית יותר מקיום מצוות והסדר הבריא, ובפרט בדורנו.  

הבן שלי לא מתעניין בתפילה, רק בכדורגל. מה לעשות?

שאלה מעין זו מצריכה הרבה יותר מידע כדי לענות עליה נכון: גם על גיל הילד, על מערכת היחסים בינו לבין ההורים ועוד כיוצא בזה. אבל באופן כללי, צריך לנקוט בשני אמצעים עיקריים. האחד הוא לחיות בתוכנו, וגם להקרין כלפי הילד, שהאהבה שלנו אליו אינה תלויה בדבר. וגם אם הוא יודע שהיינו רוצים שילך בדרך אחרת מזו שהוא נוקט בה עתה, הדבר לא מהווה תנאי לבסיס הקשר המשפחתי ולאהבה ולחיבור העמוק שבין ההורים לבינו.

הדבר השני, שאנחנו צריכים למצוא באיזה נקודות הילד כן קשור למצוות ולתפילה, ולנסות לפעול כדי לחזק אותן. לעתים הדבר צריך להיות מתוך שיחה עם הילד ולעתים נכון לעשות זאת דווקא ללא דיבורים והצהרות שיכבידו עליו. ומעל כל זה, ככל שהתפילה אצל ההורים תהיה יותר מתוקה, כך הילד יימשך ללכת בדרכם.

הבן שלי עוד מעט בר מצוה ולא אוהב ללכת לתפילה. להכריח אותו או לוותר? קשה לי לראות אותו נשאר בבית ומעביר את הזמן

דרכן של שאלות כאלו היא שאין להן תשובה אחת נכונה. מטבע הדברים, לכל ילד ולכל הורה יש הדרכה שונה.

החינוך עומד על שני אדנים – אהבה וקבלה ללא תנאי של "ימין מקרבת", יחד עם גבולות שילדינו כל כך זקוקים להם. מעל גיל בר מצוה, הצבת הגבולות היא מעשה יותר עדין וזהיר, אך גם בני עשרה זקוקים פעמים רבות ליעדים תובעניים ולמגבלות מאוזנות.

עניין התפילה הוא מהיותר רגישים, מפני שהוא מזקיק את הרצון התמידי ואת הלב ולכן זהו תחום שרצוי לנהוג בו בעדינות רבה עוד יותר.

מומלץ מאוד להתייעץ עם דמות חינוכית שמכירה את הבן, כי לעתים יש חלקים שההורים לא יכולים לראות ודווקא דמות חיצונית שמלווה את הנער יכולה לסייע רבות.

איך אני צריכה להתייחס למתבגר שלי שהחליט פתאום שאין אלוקים?

הרוחות המצויות בדורנו סוערות. ערוצי המידע פתוחים ושוצפים, והבלבול רב. רבותינו אמרו שעם ישראל עבדו אלילים רק בשביל להתיר להם את העריות, ולעתים הכרזת "אין אלוקים" באה לחפות על עניינים אחרים. בנושא הזה בוודאי שהקושי בדורנו כפול ומכופל. ועל מצב זה אמרו: "מה יעשה הבן ולא יחטא?"

עלינו להבין שהבן נמצא בהתמודדות מאוד לא פשוטה. הדרך שעלינו לנקוט ביחס אליו היא בהבנה של הקושי שבהתמודדות שלו, בהארת פנים, בקבלה של ההנהגה האלוקית הנותנת לכל אדם חופש בחירה והתמודדות עצמאית, ובאהבה גדולה. בעזרת ה', מתוך האהבה הגדולה, יחזור הבן האבוד בבוא היום אל אביו שבשמים.

הבן שלי נחלש במצוות ונפגש עם בחורה לא דתייה, ואני מפחדת שייגרר אחרי זה וייטוש לגמרי את הדת. מה אפשר לעשות חוץ מתפילות ותחנונים לפני ה'?

 ראשית, תפילות ותחנונים הם עניין עמוק מאוד, ואסור לראות אותו כדבר משני. וכבר אמרו רבותינו, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים".

אנו מצויים בדור סוער, בו הקדוש ברוך הוא נתן לכל אחד ואחת בחירה עצמית, וכבר ראינו מאבותינו שאפשר שהאבות יהיו צדיקים ובכל זאת יצאו מהם בנים שהם פראי אדם, ואין הבחירה ביד ההורים לעצור אותם. בזמנו נשאל מרן הרב קוק על ידי רב שבניו נשאבו לקומוניזם כיצד לנהוג איתם, והרב זצ"ל הדריך לנהוג בהם באהבה רבה, שעל ידה בעזרת ה' הם יימשכו חזרה.

וגם אם לא, אין בדורנו אפשרות להצליח בדרך אחרת. ההורים מנהלים את הבית וקובעים את אורחותיו, אבל האהבה לילדיהם אינה תלויה בדבר, וגם אם הם כבר בחרו בדרך שונה אנחנו נוהגים בהם אהבה. כמובן שברמה הפרטית כדאי להתייעץ עם תלמיד חכם שמנוסה בשאלות כאלה. [1] 

בתשובה בגיליון קודם הובא שמותר לילד לשנות "מפני דרכי שלום" אם הוא חושש לצער את ההורים. נאלצתי להרחיק את העלון מחשש שבנותיי יבינו את הדברים בצורה