האם נכון לומר שחנוכה הוא חג הניצחון של הדתיים על החילוניים?
בשום פנים ואופן לא. המתיוונים רצו לעקור את קרן ישראל, ואילו אחינו החילונים הם בעד עם ישראל מתוך שייכות עמוקה ומסירות גדולה.
אין ספק שהחילוניות מכאיבה לנו ופוגעת בקדושה של עם ישראל. היא מרוקנת אותנו מהתוכן המרכזי שמעמיד את כל חיינו – התורה הקדושה ותרי"ג מצוותיה. יחד עם זאת, בשום פנים אסור לנו לתת לכאב הזה לבלבל את היוצרות ולהפחית מן המעלות הרבות שיש כיום בעולם החילוני.
בימים קשים ומרים, כשהיוונים הצרו את צעדינו ופגעו בכל הקדוש לנו, התחברו המתיוונים אל המרים שבאויבנו באותה שעה. במקום לסייע לכלל ישראל, עליהם נכון לומר "ונוסף גם הוא על שונאינו". לעומת זאת, אחינו מוסרים נפשם על ביטחונם של ישראל, על פיתוח המדינה ואפילו על התורה ומצוותיה במידה לא מבוטלת. השבת, שנרדפה אז, היא יום המנוחה הרשמי במדינה. ברית המילה מתקיימת על ידי כמעט כל היהודים, גם אלו המכונים חילונים. חג החנוכה הוא דוגמא נפלאה לכך שגם אנשים שרחוקים לכאורה מתורה ומצוות מושכים לביתם את אור המקדש בהדלקת החנוכייה.
מי הם המתיוונים של ימינו?
אפשר לסכם את הבגידה התרבותית של המתיוונים בשלוש נקודות עיקריות: האחת, עזיבת דרך התורה; השניה, הליכה אחרי עבודה זרה; והשלישית, הזדהות עם העם שמיצר לנו ועומד כנגדנו כאויב. ואם נשאל, האם עזיבת התורה היא מספקת כדי להתקרא מתיוון? נאמר שאמנם יש איזה צד של נטישה תרבותית במי שאינו הולך בדרך התורה ובמקומה בוחר בתרבות נכר של טומאה, אבל עם כל חומרת הדבר אין זה העיקר. ומאידך, מומרים שנוסף על עזיבת התורה נצמדו לעבודה זרה והזדהו עם אויבי עמנו – הם בוודאי עושים מעשה חמור יותר מצד רשעותם כלפי ישראל מאשר המתיוונים.
ובתווך אנו מוצאים את מי שעזב את דרכה של תורה ומתקרב תרבותית ואמונית לדת זרה בפנייה של התבוללות, ואפילו חלקית. ואת זה אנחנו יכולים למצוא אצל הרפורמים, שעקרו את תקוות ישראל משיבתם לציון וירושלים מתפילותיהם, הכניסו עוגב לבתי תפילתם כדי להזדהות עם תפילת הגויים, ורבים ממנהיגיהם מקיימים חתונות התבוללות ולעתים אף בהשתתפות של כומר. אמנם הם לא עובדי עבודה זרה בעצמם, ורובם גם לא מצטרפים לאויבינו במובן החמור של המילה, אבל במידה לא מבוטלת יש כאן דמיון רב להתיוונות של אז.
בעקבות דברי הרב בגליון חנוכה – האם הרב רצה לטעון שהרפורמים קצת מצטרפים לאויבינו?
לצערנו הגדול, חלק ממובילי התנועה הרפורמית מובילים ארגונים אנטי- ישראליים, כגון התנועה הנודעת לשמצה "רבנים למען זכויות אדם" שהכריזה בגלוי שהיא מזדהה עם "אחינו" הפלסטינים בהקשר של בג"ץ שנועד להגן על מחבל מהחזית העממית (שעוואן ג'ברין). חלק אחר מסרו לדו"ח גולדסטון חומרים שאינם משקפים את המציאות אלא מעוותים אותה בצורה נוראית, וזאת כדי להרע למדינת ישראל ולהשמיץ אותה בין האומות.
ולא דבר חדש הוא, שהרי מאז שקמו הרפורמים הם התרחקו מהחזון הגדול של שיבת ציון ותקומת המדינה היהודית, הכניסו לבתי תפילתם אלמנטים של כנסיות כמו עוגב וביטלו הרבה מן המצוות. איננו טוענים שהם יצאו מכלל ישראל חלילה, אך ודאי שהם צעדו, ועדיין צועדים, בכיוון.
מה אני יכולה לעשות כדי להיות מכבית?
למרות הקרבות מלאי התושייה והעוז, הניסים והנפלאות, בכל זאת הנס המיוחד של חנוכה מופיע דווקא בעניין שאיננו קשור לשדה הקרב. מצוות הדלקת הנרות אינה קשורה אפילו לעובדה שהיוונים טימאו את המקדש, שהרי אותו פך קטן היה חתום בחותמת הכהן הגדול עוד לפני הקרבות ולא נטמא כלל, אלא בכך שהוא דלק שמונה ימים.
המצווה שעל ידה אנחנו ממשיכים את אור המכבים היא הדלקת הנרות. היא מזכה אותנו באור העליון המיוחד של בני חשמונאי, ומלמדת אותנו את היסוד של חג החנוכה. הדלקת אור הקודש והמקדש בשמן הטהור והזך היא הליבה של נשמותיהם של החשמונאים, מכוחה הם יצאו למלחמה ובשמה הם ניצחו ועליה הם חלמו: להאיר את מקדש הקודש וכליו באור השכינה בכל התפשטותה. וכשאנו דבקים באלו, אנחנו נעשים יותר ויותר מכביים.
האם החשמונאים שאלו רב לפני כל צעד ופעולה שהם עשו? אולי גם לנו מותר לא לשאול כל דבר?
ראשית, עם ישראל מכנה את החשמונאים 'כוהניך הקדושים'. החשמונאים היו בעצמם דמויות עליונות של קישור לקודש, ליבם היה שרוי בהר מרום הרים, מקום השראת השכינה בישראל, והאש שבלבבם בערה בעוצמה רבה, עד שגם כל מי שהיה סביבם נכנע. הם לחמו למען התורה והיו מורי-הדרך הקדושים של אותו הדור. ממעשיהם של החשמונאים כשחזרו למקדש, נכתבו עיונים הלכתיים רבים על ידי גדולי הדורות. הם כנראה היו מאלה שראוי לשאול אותם ולא מאלה שנצרכים לשאול אחרים.
בנוסף לכך, עיקר מעשיהם של החשמונאים היו מלחמותיהם כנגד מלכות יוון. במלחמה מתייעצים עם שרי צבא, כפי שבשאלות בריאות מתייעצים עם רופא. בעניינים מקצועיים, לא רק שבעל המקצוע איננו שואל תלמיד חכם, אלא שתלמיד חכם שואל את בעלי מקצוע כדי לדעת את המציאות שלפיה יורה הלכה.
לגבי שאלת רב בדורנו, הדבר דומה לכל בעל מקצוע בענייני חול, להבדיל. אין חולה שבשאלה סבוכה יוותר על דעתו של הרופא ואין אדם שיסתבך קשות בעניינים משפטיים ולא ייקח עורך דין טוב. משום מה, לעיתים אנו שומעים קולות הנוטים לומר שבשאלות תורניות אין צורך ברב. אדרבה, דווקא בענייני הלכה צריכים לא רק חכמה גדולה, אלא גם את מי שיראתו קודמת לחכמתו, כדי שיכוון באמת ליבו לשמים.
מה לכוון בהדלקת נרות חנוכה?
השאלה נשמעת מסובכת אבל למעשה בסיס התשובה פשוט ביותר: הכוונה העיקרית והיסודית שהכל סובב סביבה היא לעשות רצון ה' יתברך, אשר ציוונו על ידי חכמי תורה שבעל פה להדליק נר חנוכה. ועל כך אנו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו".
הטעם למצווה הוא כידוע נצחונם של החשמונאים על מלכות יוון שביקשה לעקור מאיתנו את התורה, ובקדושתם וגבורתם הפכו את הגלגל בסייעתא דשמיא מופלאה, עד שכשהגיעו למקדש נעשה להם נס בשמן מעל לדרכי הטבע. וכמו בימים ההם, גם בזמן הזה, אנחנו שבים לאותה קדושה של כהני בית חשמונאי ומתעוררים למאבק כנגד התרבות הטמאה שמאיימת לעקור אותנו.
למעלה מן הכל, יש בהדלקה כיסופים לעבודת המקדש ושייכות מסוימת להדלקת המנורה בהיכל על ידי הכהנים, שנזכה לחזות בה בעזרת השם במהרה בימינו.
מה לעשות שאני רוצה להיות חשמונאי אבל מרגיש יותר כמו מתייוון?
התורה לא חוסמת את דרכו של מי שמרגיש חוטא אך רוצה להיות צדיק. אדרבה, אחת המצוות היסודיות ביותר היא התשובה, כך שאדם יכול לחזור ולהתקרב לדרך ה' בכל מצב שהוא. ולעתים, דווקא כשהוא מוצא שרגשותיו אינם הולכים בכיוון שהוא מקווה לו, יש בכך תשובה יותר עמוקה. כמו שאומר הרמב"ם שתשובה גמורה היא דווקא כשהאדם חוזר באותם כוחות ובאותו מקום ובאותה אישה והוא עדיין רוצה בחטא – ורק מפני כבוד ה' יתברך הוא דוחה את רצונותיו לכבודו יתברך שמו.
אם היצר מסית אותנו לכיוונים של מתייוונים, ולמרות המשיכה הזו איננו נכנעים ובוחרים בדרך הטובה של החשמונאים לכבוד ה' יתברך – אנחנו צועדים בדרך של תשובה גמורה. ואחד מענייני השכר, שמופיעים כבר בעולם הזה על אותה תשובה היא, שהקדוש ברוך הוא יסיר מאיתנו את לב האבן ויתן לנו לב בשר. או אז, נזכה להזדהות עם קדושת החשמונאים והרגשת דחייה מכל ניצוץ של התייוונות.
מדוע חנוכה הוא החג הארוך ביותר?
עיקר עניינו של חנוכה הוא "מוסיף והולך". ואכן יש כאן תוספת על כל שאר המועדים, שאותו החג נמשך שמונה ימים. המספר שמונה מרמז על תוספת מעבר לגדרי העולם הזה, הנרמזים במספר שבע.
זהו גם הזמן היחיד בשנה שיש בו מהדרין, ומהדרין מן המהדרין. תוספת, ותוספת על התוספת. כל הנס היה הוספה בשמן, מפני שדווקא בהתבוננות עם עומק החושך, עם דריסת רגל יוונית במקום בית מקדשנו, מתפרץ האור בעוצמה שלמעלה מן הגבולות.
דרשו, שחנוכה בעצמו הוא המועד השמיני: שלושה רגלים, שמיני עצרת כרגל נפרד, ראש השנה ויום הכיפורים, פורים – ובסוף חנוכה שפורץ מעל הטבע בחג שמיני. על כן אין להתפלא שמהותו מתבטאת גם באריכות החג יותר מכל מועד אחר.