בס"ד

יום שני, 15 אוגוסט, 2022
הכי עדכני

האם אפשר לעשות טוב בלי נגיעה אישית?

חטא אדם הראשון היה לאכול מ"עץ הדעת טוב ורע", ואחד ההסברים העמוקים והפשוטים לאופיו של העץ הוא שעל ידי אכילתו חל מהפך בעולם: בתחילה הרע היה מחוץ לאדם ונפרד מן הטוב, הוא התרכז בנחש והשאר היה גן עדן. רק עץ הדעת היה מעורב בטוב והרע יחד. אך על ידי אכילתו ירד העולם כולו למקום שיש בו תמיד ערבוב. ועל כך אמר החכם באדם, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". והבעל שם טוב הוסיף – "באותו הטוב", כלומר שאי אפשר לאדם לעשות טוב בלי שום נגיעה.

דווקא בגלל הנגיעה האישית אנחנו זוכרים לתקן ולזכך את חטא אדם הראשון בכל מעשינו, מפני שאנחנו נדרשים לעוד ועוד חקירה ודקדוק כדי לעמוד על הכוונה הפנימית לשם שמיים, שהיא הרצון האמיתי של כל יהודי ויהודיה בעבודת ה' שלהם.

אני מרגיש גאווה כשאני עוזר לזולת. האם זה מגיע מהנפש האלוקית או מהנפש הבהמית?

גם וגם. מאז חטא אדם הראשון הטוב והרע מעורבים יחד, והפסוק אומר "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ומובא בשם הבעל שם טוב שהוסיף – "באותו הטוב". כלומר שבכל טוב שאדם עושה אי אפשר להימלט מכך שיהיו בו גם נגיעות אישיות ודברים שאינם טובים, ולכן גם המעשים הטובים שלנו צריכים תיקון וזיכוך.

לעומת זאת, אפילו אם המניע המרכזי אינו לשם שמיים, מרובה מידה טובה ממידת פורענות, ואפשר למצוא בו הרבה נקודות טובות. לכן ההנחה שהשאלה היא "או־או", או נפש אלוקית או בהמית, מרחיקה אותנו מהעבודה האמיתית שמוטלת עלינו – לחלק את התייחסותנו תמיד באופן כפול, לראות גם במצוות הכי נעלות את הפגמים, ומאידך גם כשנדמה לנו שרק החיצוניות תפסה אותנו, לראות את הנקודה הפנימית שגנוזה במעשינו. את החלק שאינו טוב עלינו לתקן, אבל לעולם עלינו לשמוח בטוב ולראות בו את העיקר, להפריח ולגדל אותו. וככל שהוא גדל הוא גם מאיר את עינינו לבקר יותר את מעשינו בדקות גדולה, וכך לשוב ולהתרומם עוד, מעלה אחר מעלה.

איך אוכל להיות מודע ליתרונות שלי בלי להגיע לגאווה?

שנה את נוסח השאלה ותבין לבד את התשובה: "איך אוכל להיות מודע למתנות המיוחדות שה' הפקיד אצלי?"

מודעות ליתרונות שלי מייחסת אותם אלי, אבל ברגע שאני עוסק במתנות שה' הפקיד בידי, ממילא לא אני הכתובת לאותם היתרונות אלא הקדוש ברוך הוא. אם הפקידו אצלי יכולות, יש לי זכות גדולה וגם אחריות גדולה, לעשות את השליחות של בעל הפיקדון.

ככל שלאדם יש מתנות מרובות יותר והפיקדון גדול יותר, כך התפקיד מאתגר ואפילו תובעני יותר. וכמו שאמרו רבותינו "וסביביו נשערה מאוד", שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. העמדת האישיות שלי כשליחה ואחראית לשימוש מלא ונכון באותן מתנות, ולא כבעלים שלהן, היא משמחת מצד אחד ומונעת גאווה מן הצד השני.

איך הופכים את הגאווה לחלק מעבודת ה'?

אמנם יש גאווה בקדושה, ככתוב "ויגבה ליבו בדרכי ה'", אך צריך להקדים ולומר שהגאווה היא אולי המידה המגונה מכולן. ה' אינו שוכן בגסי הרוח, ומעיד כי "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת".על־ידי ענוה אפשר להפוך גם את הגאווה לעבודת ה'.

כשאדם מכיר שכל המעלות והטוב שנמצאים בקרבו הם מתנה אלוקית בחסד חינם – לא בעצמו הוא מתגאה אלא בדרכי ה'. הגאווה באור האלוקי היא הגבהת ליבנו בדרכי ה'. כמו בן שבכל מקום בו מופיע כבודו של אביו המלך, הוא שמח בו, ואינו מתכחש לכך שכבודו של האב מופיע גם בו, אך לא מפני אישיותו שלו אלא מפני אביו השוכן בקרבו.

האם זו גאווה להרגיש שאני אדם מאוד  מיוחד?

מצד אחד, חייב אדם לומר "בשבילי נברא העולם",  מכיוון שכל אדם הוא באמת מיוחד. יחד עם זאת, אדם  שמייחס לעצמו את הייחוד הזה ומעוניין שהעולם  ישרת אותו ויסתובב סביבו, הוא בעל הגאווה עליה  אומר הקדוש ברוך הוא "אין אני והוא יכולים לדור  במקום אחד".

הדרך הנכונה היא לדעת שה' נתן לך אור אלוקי עליון  מיוחד במינו, ושכאשר תמלא את שליחותך ותוציא  אותה אל הפועל, העולם כולו יואר מהאור האלוקי  האצור בקרבך. יש שמחה עצומה על כך שהופקדת על  אור כזה, הכל־כך יקר עד שבשבילו נברא העולם.

 צריך לזכור שמידת הענווה היא החשובה בכל המידות,  כיון שהיא קושרת את האור למקומו האמתי, ולא  לייחס את האור לעצמי כאילו אני בראתיו, אני יצרתיו.  אלא נשמה שנתת בי – "אתה בראתה, אתה יצרתה…"  ואתה מאיר בה את האור המיוחד שלי בעולם.

אני מרגישה שהצער שלי על נפילות הוא בגלל שכואב לי על זה שנפלתי, האגו של פצוע, אבל לא בגלל שציערתי, כביכול, את ריבונו של עולם. איך אפשר לשנות את זה?

מי אמר שצריך לשנות את זה? "אגו" הוא ביטוי שלילי, אבל בעבודת ה' יש מקום ל"ויגבה לבו בדרכי ה'" ולהרגשת העצמיות, שאכן נפגעת מכל עבירה, ואין בכך סתירה להרגשת צער השכינה. ההפך הוא הנכון: העצמיות שלנו שמבקשת קדושה וסולדת ומזדעזעת מכל חטא ועוון, היא בעצמה השראת השכינה שבקרבנו.

לא צריך להחליף את הכאב, אלא להרחיב אותו מכאב פרטי בלבד לכאב השכינה. גם לאחר שנעשה זאת, הצער ידקור אותנו באופן אישי, ולכן גם חובת החזרה בתשובה תישאר מוטלת על כתפינו. תיקון החטא וריפוי הכאב האישי יתקנו גם את הרבדים העמוקים והפנימיים של הפגם.

איך מסתדר ביטול האגו והישות עם החיוב לתיקון המידות, לפעול ולעשות?

ביטול האגו יגרום לי לראות שאינני יחיד בעולם ואינני מרכז העולם. מתוך כך אכיר בזה שהטוב לא אמור להתנקז רק אצלי אלא להגיע לכל עם ישראל ולכל העולם ולכן אתגייס להיטיב לכל. הדאגה להיות טוב לכל היא אמת מוסרית שמפקיעה את ראיית האני כמרכזי וכחזות הכל. הלימוד השני שמלמדת הענווה הוא עמוק עוד יותר, והוא שגם מה שיש בי איננו שלי. לא אני בראתי את עצמי, את כישרונותיי ויכולותיי. אני מכיר בכך שהקדוש ברוך הוא נתן לי מקום להיות שותף שלו בגילוי טובו וחסדו ואין מדרבן מכך. השותפות הזאת היא גילוי שמו יתברך דרך האישיות והכלים שהוא נטע בתוכי. אם אתעצל או אמעט, זה רק מפני ששוב אחזור לראות את עצמי במרכז.

האם צריך, אסור או מותר לאדם ללמד זכות על עצמו? זאת לא גאווה?

כל התשובות נכונות: לעתים צריך, לעתים אסור ולעתים מותר. בכל בוקר, כל יהודי אומר: "נשמה שנתת בי טהורה היא", ואין לימוד זכות גדול מזה. המעלה של יהודי שנשמתו היא חלק א-לוה ממעל ממש, היא עליונה מכל פמליה של מעלה. הזכות הזאת היא עיקר ושורש כל האישיות. כשאדם מתקשר לנשמתו האלוקית, אין בכך סכנת גאווה מפני שהנשמה בעצמה מודעת ומתגעגעת למקורה האלוקי.

מאידך, לימוד זכות עלול לתת לאדם תחושה מוטעית כאילו הוא יצר את חשיבותו וערכו בעצמו, וגרוע מכך שכל האחרים טפלים אליו ומשועבדים לו. זוהי גאווה וגסות רוח. לעתים האדם צריך לבחור האם לחזק את האור הנשמתי או לדחות את הגאווה החיצונית. סוף כל סוף, העיקר הוא האמון באור האלוקי שבנשמתנו.

איך מגיעים לענווה?

ענווה היא מידה עליונה ונשגבה, שהדרך אליה רצ