בס"ד

בתיקון המידות, האם צריך להתעכב על כל מידה עד שקונים אותה או שטוב לעבוד על כמה מידות במקביל?

המילים "עד שקונים אותה" מניחות שיש לכל מידה איזה גבול מדויק, וכשמגיעים אליו הכל בידינו ולפני כן אין ברשותנו מאומה. אין הדבר כן, המידות עומדות על גבי מדרגות שאין להן קץ, יש לעלות בהן קומה ועוד קומה עד בלי די. כל צעד הוא תכלית לעצמו, ולעולם לא נגיע אל הסוף.

לעצם השאלה, יש מרבותינו שהדריכו להשקיע זמן, אפילו מרובה, דווקא במידה אחת כדי שתיקונה ייטמע, ויש שהדגישו את ההרמוניה ואת הקשר שבין כל המידות ולכן ראו את התיקון כמקשה אחת. מדגישי ההרמוניה חיפשו מהו השורש שכולל את המידות כולן, ורבים מהם (כמו למשל הרמב"ן באגרתו הידועה) ציינו את הגאווה כשורש המידות הרעות, ואת הענווה כמידה המעולה מכולן וכשורש תיקון כלל המידות.

 אלו ואלו דברי אלוקים חיים, וכל אחד יבור לו את הדרך שפועלת אצלו באופן יותר משובח.

 מה עדיף להיות אדם דתי עם מידות רעות, או אדם לא דתי אך מוסרי ובעל מידות מתוקנות?

השאלה מזעזעת, מפני שהיא מעמידה את המידות הטובות כמנוגדות למצוות. עצם ההעמדה הזו אינה נכונה משום שמדובר בשאלה שהיא בעצמה כבר קורעת את שלמותנו לגזרים.

המצוות מולידות מידות טובות, והן אינן שלמות בשום פנים בלעדיהן: "תורת ה' תמימה", ורק אז היא "משיבת נפש".

אנו יכולים למנות שלוש דרגות בתורה השלמה: הראשונה, מידות טובות שקשורות לטוב בעולם הזה, בחינת 'דרך ארץ שקדמה לתורה', שגם אותן תובעת התורה. מעליה הדרגה של מצוות מעשיות, כמו תפילין ושעטנז. הדרגה השלישית היא המידות האלוקיות ששייכות לפריצת גבולות העולם הזה ולטוב נצחי שמעל לגדרי העולמות, שרק מי שמתרומם על ידי התורה מגיעה אליהן.

מטרת כל המצוות היא להרים אותנו לטוב האלוקי ולמידות האלוקיות – "מה הוא רחום אף אתה רחום", הנהגות שהן נשמת ותכלית כל התורה. והתורה שלמה דווקא על ידי כל הדרגות הללו יחד.

איך זה שיש דתיים לא מוסריים?

רבותינו לימדו שהתורה היא סם עמוק וחריף, שיכול להיות נוטה לכאן ולכאן. "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות". ההבנה הפשוטה אומרת שהתורה יכולה רק להועיל, ואם אדם לא זוכה אז מעלתה של תורה לא מוסיפה לו אור אבל לא פוגעת בו. אולם רבותינו לימדונו שאור התורה הוא עצום ונשגב, ואם הוא משמש באופן שאינו יאות הוא גם יכול לפגוע ולהפוך אפילו לסם המוות. לכן צריכה להיות דרך ארץ קודמת לתורה, כדי שתהיה כלי קיבול ראוי וטוב לאור של התורה, שילך בכיוון נכון. לצערנו אנו מוצאים כאלה שהתורה הפכה בהם לסם המוות בדרגה כזו או אחרת.

אבל האמת היא שזו מציאות יוצאת דופן, וצריך לזכור שעוסקי התורה הם בדרך כלל מתוקנים במידותיהם הרבה יותר מהממוצע, ובעלי חסד וזהירים בכבוד חבריהם ובוודאי כבוד הוריהם ורבותיהם וכל כיוצא בזה. ועצם האשמה המשתמעת כאילו התורה לא פועלת לטובה היא ודאי רחוקה מאוד מהאמת, והיא בעצמה לא מוסרית וחוטאת חטא גדול למציאות ולמעלת התורה.

האם צריך לפעול רק בלב שלם, או שלפעמים מותר לעשות טוב גם כשהמניעים לא לגמרי טהורים?

לעובדו בלבב שלם זו ודאי מעלה עליונה. אך אם היה זה תנאי סף כדי להיכנס לעבודת ה', מי היה יכול לעלות בהר ה' ולדור במקום קודשו? מי הוא אותו בר לבב שכל מעשיו לעולם יהיו בלב שלם?

חז"ל אומרים שלעולם ילמד אדם תורה ואפילו שלא לשמה, ומתוך כך יבוא לשמה.

מפני שאם לא ילמד תורה כלל, בודאי יתרחק מן ה"לשמה" עוד יותר. כך גם בכל ענייני עבודת ה'. על־ידי שאדם עושה מצוה כפי יכולתו, המצווה בעצמה גוררת מצווה באופן נעלה ושלם יותר.

בנוסף, כשאדם מתכונן וחושב טרם עשיית המצווה: לפני מי הוא עושה את המצווה וכמה קדושה יש בה, הוא מדייק ומרומם את המניעים שלו.

איך הופכים את  הקנאה לחלק מעבודת ה'?

הקנאה בצורתה השלילית מבקשת שמעלות  חומריות או כישרונות שיש לחברי יהיו שייכים לי. אדם אינו מסתפק בשלו אלא רוצה לחמוד ולקחת לעצמו את מה שחנן ה' את זולתו, וזוהי ודאי מידה רעה. יחד עם זאת, יש בקנאה פריצה של הגבולות המוגדרים של האני, וקריאת שייכּות לתכונותיו של הזולת.

כשמכירים בקנאה ככוח שפורץ את גבולותיי ומקשר אותי לאוצרות רבים שנמצאים מחוץ לי, אפשר להכיר באוצר הגדול מכל – בזולת בעצמו. לשמוח בשמחתו, להצטער בצערו, להיות "מקבלין דין מן דין" (מקבלים זה מזה) ולפרגן לו על מעלותיו ועל המתנות שהקדוש ברוך הוא נתן לו – ועל־ידי כך להתקשר אליו בקשר עצמי ונוגע יותר.

מה עושים כשמקנאים מאוד בחבר טוב?

הקנאה נובעת מכך שאנחנו מבקשים את מה שהקב"ה נתן לזולתנו, מפני שנראה לנו שאנחנו לא קיבלנו את מה שמתאים לנו. עלינו להתבונן בכך שהקב"ה הוא כל־יכול ויש לו שפע עד בלי די, ומה שהוא נותן לזולת אינו בא על חשבוננו, מפני שיש לו שפע וברכה עצומים לאין ערוך לשנינו יחד.

עלינו להודות לו בין בשפע שהוא נותן לנו ובין בטוב הנסתר יותר של הגבלת השפע, שגם הוא אך לטובתנו, כמו שאומר הפסוק "ובכל מאודך", בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוה מודה לו מאוד מאוד.

הרמח"ל אומר במסילת ישרים שכשאדם מקנא יש לו הרגשה שעל ידי זה הוא ירוויח משהו, או לכל הפחות חברו יפסיד, אבל האמת היא שהוא זה שיפסיד את הטעם הטוב על מה שכבר יש לו, כי במקום ליהנות מהחלק הזה הוא מרגיש צער על מה שביד חברו ולו אין.

איך מתגברים על התחרותיות והקנאה שיש מול חברים בענייני עבודת ה'?

הציפייה שאתה מתכוון אליה – להתגבר פעם אחת ולתמיד על הקנאה – יסודה בטעות. ציפייה זו נובעת לרוב מגאווה, שמובילה לייאוש.

כשאנו פוגשים בתוכנו משיכה לתחרותיות וקנאה, צריך להזכיר לעצמנו שה' יתברך הוא בלי גבול, ואהבתו אותנו היא עד בלי די. לפיכך יש לו גם שפע עצום ואין-סופי להעניק לנו, וכל אחד קיבל בדיוק את הכישרונות והעושר הגשמי והרוחני שמתאים לדמותו, לאישיותו ולמסלול הנדרש ממנו בעבודת ה'. מה שיש לחברי אינו בא על חשבוני.

אנו משלים את עצמנו שאם רק היה לנו פרט כזה או אחר, או שלא היה לנו חסרון כזה או אחר, היינו מאושרים ושלווים. אך באותה עת גם חברים שלנו מקנאים בנו על מעלותינו הייחודיות שאין בהם. גם הם מדמיינים שאנחנו מאושרים ושלווים…

אני עצלן מטבעי. האם מותר לי להודות בזה, או שאני מוותר לעצמי ועליי להילחם בעצלנות בכל פעם שהיא צצה?

ההנחה שיש טבע של עצלנות עלולה בעצמה להכריע לרעה את מפת האישיות. הצגת הדברים כך גורמת לעצלות מפני שהיא מניחה שאם ידרשו ממני שלא להיות עצל, זו תהיה מלחמה נצחית נגד עצמי.

האמת היא שהנשמה בטבעה זריזה ובוערת בלא הרף. הכתוב אומר "נר ה' נשמת אדם", כשם שהלהבה משתוקקת כל העת לעלות למעלה בלא הפסק של רגע, כך הנשמה כוספת בבעירה תמידית אל ה' יתברך, אל תורתו ואל מצוותיו.

כל עוד לא אפשרנו לנשמה להאיר בקרבנו, ואנו משועבדים לחיים החיצוניים – אין לנו אלא להביט איזו זריזות אנחנו מגלים בעניינים היקרים לנו בעולם הזה, ומשם ללמוד עד כמה נהיה זריזים כשנזכה שהאור האלוקי הבהיר יבער בלבנו.

איך מתגברים על כבדות ועצלות?

 כבדות ועצלות הן מידות טובות ויקרות מאוד, שצריך להשתמש בהן בריבוי גדול ולנצל אותן לטובה. הזמן שבו הן נדרשות במיוחד הוא בשעה שיצר הרע מבקש להחטיא את האדם, ובמקום להישמע לו האדם עונה לו: "אין לי חשק, אין בזה טעם, אין לי כוח, עזוב אותי"… ואילו כשבא האדם לעשות מצווה, הוא פונה אל אותו חלק בנפשו שנמצא אצל כל אחד, שהוא מלא חיוניות וזריזות, ואיתו פועל את העניינים הטובים לעשות רצונו יתברך בעולם.

ואם נפשך לא מספיק מתגייסת והעצלות מתגברת, עשה כעצת רבותינו ש"אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ", כי על ידי כך הנפש מתעוררת. כשם שהדבר נכון בלימוד כך הוא גם בכל המצוות, מצא את המקום בו הרצון מתגבר. טוב ללמוד על התחום בו אתה רוצה להתחזק, בנתינת דגש על הטעמים שנוגעים בך ומחיים אותך, ועל ידי כך תתעורר נפשך לעבודת השם ברצון ובשמחה. ובוודאי שנכון להתפלל על כך, כמו שאנחנו אומרים בתפילה: "ודבק ליבנו במצוותיך", ודבקות הלב כוללת חשק וחיוניות.

קשה לי לראות בנות דתיות מתלבשות פחות צנוע ממני. מה אפשר לעשות עם זה (בלי לצאת מתנשאת)?

יסוד המידות הטובות וכל היהדות הוא העין הטובה. כשעמד אברהם מול ההכרזה של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שצריך להשמיד את סדום, הוא עמד והיפך בזכותם. ראיית הטוב, שמופיעה כתכונה ראשונה של תלמידי אברהם אבינו, לא מנעה ממנו לקרב את כל הרחוקים לעבודת ה'. דווקא מפני שאברהם ראה את הטוב כעיקר, אפילו במקומות הרשע, הוא מסר את נפשו לפדות את אותו הטוב ולהצילו מלבושיו הצואים.

בודאי שאנו מבקשים שכולם יהיו עובדי ה' באמת, ואנו כואבים כל חולשה, אבל הבסיס הוא האמון שהטוב הוא המבוקש האמיתי אצל כל אחד ואחת. כשאנחנו נזכרים בחולשותינו, מתברר לנו שגם אנחנו נתונים בפער עמוק בין הרצוי למצוי, וההתנשאות מתפוגגת מאליה.

איך אפשר להתמודד עם הגאווה שמשדרים </