בתיקון המידות, האם צריך להתעכב על כל מידה עד שקונים אותה או שטוב לעבוד על כמה מידות במקביל?
המילים "עד שקונים אותה" מניחות שיש לכל מידה איזה גבול מדויק, וכשמגיעים אליו הכל בידינו ולפני כן אין ברשותנו מאומה. אין הדבר כן, המידות עומדות על גבי מדרגות שאין להן קץ, יש לעלות בהן קומה ועוד קומה עד בלי די. כל צעד הוא תכלית לעצמו, ולעולם לא נגיע אל הסוף.
לעצם השאלה, יש מרבותינו שהדריכו להשקיע זמן, אפילו מרובה, דווקא במידה אחת כדי שתיקונה ייטמע, ויש שהדגישו את ההרמוניה ואת הקשר שבין כל המידות ולכן ראו את התיקון כמקשה אחת. מדגישי ההרמוניה חיפשו מהו השורש שכולל את המידות כולן, ורבים מהם (כמו למשל הרמב"ן באגרתו הידועה) ציינו את הגאווה כשורש המידות הרעות, ואת הענווה כמידה המעולה מכולן וכשורש תיקון כלל המידות.
אלו ואלו דברי אלוקים חיים, וכל אחד יבור לו את הדרך שפועלת אצלו באופן יותר משובח.
מה עדיף – להיות אדם דתי עם מידות רעות, או אדם לא דתי אך מוסרי ובעל מידות מתוקנות?
השאלה מזעזעת, מפני שהיא מעמידה את המידות הטובות כמנוגדות למצוות. עצם ההעמדה הזו אינה נכונה משום שמדובר בשאלה שהיא בעצמה כבר קורעת את שלמותנו לגזרים.
המצוות מולידות מידות טובות, והן אינן שלמות בשום פנים בלעדיהן: "תורת ה' תמימה", ורק אז היא "משיבת נפש".
אנו יכולים למנות שלוש דרגות בתורה השלמה: הראשונה, מידות טובות שקשורות לטוב בעולם הזה, בחינת 'דרך ארץ שקדמה לתורה', שגם אותן תובעת התורה. מעליה הדרגה של מצוות מעשיות, כמו תפילין ושעטנז. הדרגה השלישית היא המידות האלוקיות ששייכות לפריצת גבולות העולם הזה ולטוב נצחי שמעל לגדרי העולמות, שרק מי שמתרומם על ידי התורה מגיעה אליהן.
מטרת כל המצוות היא להרים אותנו לטוב האלוקי ולמידות האלוקיות – "מה הוא רחום אף אתה רחום", הנהגות שהן נשמת ותכלית כל התורה. והתורה שלמה דווקא על ידי כל הדרגות הללו יחד.
איך זה שיש דתיים לא מוסריים?
רבותינו לימדו שהתורה היא סם עמוק וחריף, שיכול להיות נוטה לכאן ולכאן. "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות". ההבנה הפשוטה אומרת שהתורה יכולה רק להועיל, ואם אדם לא זוכה אז מעלתה של תורה לא מוסיפה לו אור אבל לא פוגעת בו. אולם רבותינו לימדונו שאור התורה הוא עצום ונשגב, ואם הוא משמש באופן שאינו יאות הוא גם יכול לפגוע ולהפוך אפילו לסם המוות. לכן צריכה להיות דרך ארץ קודמת לתורה, כדי שתהיה כלי קיבול ראוי וטוב לאור של התורה, שילך בכיוון נכון. לצערנו אנו מוצאים כאלה שהתורה הפכה בהם לסם המוות בדרגה כזו או אחרת.
אבל האמת היא שזו מציאות יוצאת דופן, וצריך לזכור שעוסקי התורה הם בדרך כלל מתוקנים במידותיהם הרבה יותר מהממוצע, ובעלי חסד וזהירים בכבוד חבריהם ובוודאי כבוד הוריהם ורבותיהם וכל כיוצא בזה. ועצם האשמה המשתמעת כאילו התורה לא פועלת לטובה היא ודאי רחוקה מאוד מהאמת, והיא בעצמה לא מוסרית וחוטאת חטא גדול למציאות ולמעלת התורה.
האם צריך לפעול רק בלב שלם, או שלפעמים מותר לעשות טוב גם כשהמניעים לא לגמרי טהורים?
לעובדו בלבב שלם זו ודאי מעלה עליונה. אך אם היה זה תנאי סף כדי להיכנס לעבודת ה', מי היה יכול לעלות בהר ה' ולדור במקום קודשו? מי הוא אותו בר לבב שכל מעשיו לעולם יהיו בלב שלם?
חז"ל אומרים שלעולם ילמד אדם תורה ואפילו שלא לשמה, ומתוך כך יבוא לשמה.
מפני שאם לא ילמד תורה כלל, בודאי יתרחק מן ה"לשמה" עוד יותר. כך גם בכל ענייני עבודת ה'. על־ידי שאדם עושה מצוה כפי יכולתו, המצווה בעצמה גוררת מצווה באופן נעלה ושלם יותר.
בנוסף, כשאדם מתכונן וחושב טרם עשיית המצווה: לפני מי הוא עושה את המצווה וכמה קדושה יש בה, הוא מדייק ומרומם את המניעים שלו.
איך הופכים את הקנאה לחלק מעבודת ה'?
הקנאה בצורתה השלילית מבקשת שמעלות חומריות או כישרונות שיש לחברי יהיו שייכים לי. אדם אינו מסתפק בשלו אלא רוצה לחמוד ולקחת לעצמו את מה שחנן ה' את זולתו, וזוהי ודאי מידה רעה. יחד עם זאת, יש בקנאה פריצה של הגבולות המוגדרים של האני, וקריאת שייכּות לתכונותיו של הזולת.
כשמכירים בקנאה ככוח שפורץ את גבולותיי ומקשר אותי לאוצרות רבים שנמצאים מחוץ לי, אפשר להכיר באוצר הגדול מכל – בזולת בעצמו. לשמוח בשמחתו, להצטער בצערו, להיות "מקבלין דין מן דין" (מקבלים זה מזה) ולפרגן לו על מעלותיו ועל המתנות שהקדוש ברוך הוא נתן לו – ועל־ידי כך להתקשר אליו בקשר עצמי ונוגע יותר.
מה עושים כשמקנאים מאוד בחבר טוב?
הקנאה נובעת מכך שאנחנו מבקשים את מה שהקב"ה נתן לזולתנו, מפני שנראה לנו שאנחנו לא קיבלנו את מה שמתאים לנו. עלינו להתבונן בכך שהקב"ה הוא כל־יכול ויש לו שפע עד בלי די, ומה שהוא נותן לזולת אינו בא על חשבוננו, מפני שיש לו שפע וברכה עצומים לאין ערוך לשנינו יחד.
עלינו להודות לו בין בשפע שהוא נותן לנו ובין בטוב הנסתר יותר של הגבלת השפע, שגם הוא אך לטובתנו, כמו שאומר הפסוק "ובכל מאודך", בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוה מודה לו מאוד מאוד.
הרמח"ל אומר במסילת ישרים שכשאדם מקנא יש לו הרגשה שעל ידי זה הוא ירוויח משהו, או לכל הפחות חברו יפסיד, אבל האמת היא שהוא זה שיפסיד את הטעם הטוב על מה שכבר יש לו, כי במקום ליהנות מהחלק הזה הוא מרגיש צער על מה שביד חברו ולו אין.
איך מתגברים על התחרותיות והקנאה שיש מול חברים בענייני עבודת ה'?
הציפייה שאתה מתכוון אליה – להתגבר פעם אחת ולתמיד על הקנאה – יסודה בטעות. ציפייה זו נובעת לרוב מגאווה, שמובילה לייאוש.
כשאנו פוגשים בתוכנו משיכה לתחרותיות וקנאה, צריך להזכיר לעצמנו שה' יתברך הוא בלי גבול, ואהבתו אותנו היא עד בלי די. לפיכך יש לו גם שפע עצום ואין-סופי להעניק לנו, וכל אחד קיבל בדיוק את הכישרונות והעושר הגשמי והרוחני שמתאים לדמותו, לאישיותו ולמסלול הנדרש ממנו בעבודת ה'. מה שיש לחברי אינו בא על חשבוני.
אנו משלים את עצמנו שאם רק היה לנו פרט כזה או אחר, או שלא היה לנו חסרון כזה או אחר, היינו מאושרים ושלווים. אך באותה עת גם חברים שלנו מקנאים בנו על מעלותינו הייחודיות שאין בהם. גם הם מדמיינים שאנחנו מאושרים ושלווים…
אני עצלן מטבעי. האם מותר לי להודות בזה, או שאני מוותר לעצמי ועליי להילחם בעצלנות בכל פעם שהיא צצה?
ההנחה שיש טבע של עצלנות עלולה בעצמה להכריע לרעה את מפת האישיות. הצגת הדברים כך גורמת לעצלות מפני שהיא מניחה שאם ידרשו ממני שלא להיות עצל, זו תהיה מלחמה נצחית נגד עצמי.
האמת היא שהנשמה בטבעה זריזה ובוערת בלא הרף. הכתוב אומר "נר ה' נשמת אדם", כשם שהלהבה משתוקקת כל העת לעלות למעלה בלא הפסק של רגע, כך הנשמה כוספת בבעירה תמידית אל ה' יתברך, אל תורתו ואל מצוותיו.
כל עוד לא אפשרנו לנשמה להאיר בקרבנו, ואנו משועבדים לחיים החיצוניים – אין לנו אלא להביט איזו זריזות אנחנו מגלים בעניינים היקרים לנו בעולם הזה, ומשם ללמוד עד כמה נהיה זריזים כשנזכה שהאור האלוקי הבהיר יבער בלבנו.
איך מתגברים על כבדות ועצלות?
כבדות ועצלות הן מידות טובות ויקרות מאוד, שצריך להשתמש בהן בריבוי גדול ולנצל אותן לטובה. הזמן שבו הן נדרשות במיוחד הוא בשעה שיצר הרע מבקש להחטיא את האדם, ובמקום להישמע לו האדם עונה לו: "אין לי חשק, אין בזה טעם, אין לי כוח, עזוב אותי"… ואילו כשבא האדם לעשות מצווה, הוא פונה אל אותו חלק בנפשו שנמצא אצל כל אחד, שהוא מלא חיוניות וזריזות, ואיתו פועל את העניינים הטובים לעשות רצונו יתברך בעולם.
ואם נפשך לא מספיק מתגייסת והעצלות מתגברת, עשה כעצת רבותינו ש"אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ", כי על ידי כך הנפש מתעוררת. כשם שהדבר נכון בלימוד כך הוא גם בכל המצוות, מצא את המקום בו הרצון מתגבר. טוב ללמוד על התחום בו אתה רוצה להתחזק, בנתינת דגש על הטעמים שנוגעים בך ומחיים אותך, ועל ידי כך תתעורר נפשך לעבודת השם ברצון ובשמחה. ובוודאי שנכון להתפלל על כך, כמו שאנחנו אומרים בתפילה: "ודבק ליבנו במצוותיך", ודבקות הלב כוללת חשק וחיוניות.
קשה לי לראות בנות דתיות מתלבשות פחות צנוע ממני. מה אפשר לעשות עם זה (בלי לצאת מתנשאת)?
יסוד המידות הטובות וכל היהדות הוא העין הטובה. כשעמד אברהם מול ההכרזה של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שצריך להשמיד את סדום, הוא עמד והיפך בזכותם. ראיית הטוב, שמופיעה כתכונה ראשונה של תלמידי אברהם אבינו, לא מנעה ממנו לקרב את כל הרחוקים לעבודת ה'. דווקא מפני שאברהם ראה את הטוב כעיקר, אפילו במקומות הרשע, הוא מסר את נפשו לפדות את אותו הטוב ולהצילו מלבושיו הצואים.
בודאי שאנו מבקשים שכולם יהיו עובדי ה' באמת, ואנו כואבים כל חולשה, אבל הבסיס הוא האמון שהטוב הוא המבוקש האמיתי אצל כל אחד ואחת. כשאנחנו נזכרים בחולשותינו, מתברר לנו שגם אנחנו נתונים בפער עמוק בין הרצוי למצוי, וההתנשאות מתפוגגת מאליה.
איך אפשר להתמודד עם הגאווה שמשדרים לי ההורים שאני הכי טובה ומוכשרת בעולם?
ההתמודדות תקרה מאליה כשתשימי לב לכך שגם בנות אחרות יקרות בעיני הוריהן יותר מן הכל, וגם להן אומרים שהן הכי חכמות והכי נפלאות בעולם.
אדם צריך להרגיש אהוב על ידי הוריו ושהוא יקר להם יותר מכל, ויחד עם זאת להבין שבהקשר הרחב יש עוד נקודות מבט שמלמדות שלכולנו יש מגבלות ולכולנו יש יתרונות, ואין כל היתרונות מגיעים לאדם אחד.
הלוואי שנזכה להיות עובדי ה' תמימים ופשוטים, ומתוך כך נכיר את ערכנו האמיתי שהוא בדרך כלל מוגבל מאוד ביחס לכלל נשמות ישראל וביחס לכל הכישרונות והמעלות שלהן, אבל הוא יקר מאוד כשהוא לעצמו ובוודאי בעיני הורינו.
האם אני חייב לסלוח למי שלא ביקש סליחה?
לא, אדם לא חייב לסלוח למי שלא ביקש ממנו. אדם שפגע בי הוא כעין בעל חוב שלי, וכשם שעל חוב ממוני אני לא חייב למחול, כך גם על חוב נפשי אין חובה למחול בלא בקשת הסליחה, שהיא כעין החזר.
ואף על פי כן יש הבדל גדול: בחוב כספי אני מפסיד משלי על ידי המחילה, ואי אפשר שאדם יפזר ממונו לכל עבר ולא ידאג לרכושו. לכן ההמלצה למחול על ממון היא נדירה, בשעות מיוחדות, לאנשים נזקקים וכמעשה צדקה. לעומת זאת, במחילה על פגיעה אין הפסד ממוני, ופעמים רבות דווקא המחילה מקרבת ומשיבה את היחסים למקומם ביתר שאת. וכמו שמצינו בדרכו של אהרן, שעל ידי שהיה מספר לצד אחד שהצד השני רוצה בקרבתו, היה מצליח להביא את שני הצדדים לאהבה מחודשת.
אם יש לי אפשרות או לעשות חסד או ללמוד תורה, מה עדיף?
כמובן שהדבר תלוי בגיל, בתפקיד ובנסיבות. למרות שלימוד תורה וגם עשיית חסד – שתיהן מצוות עליונות שהעולם עומד עליהן, אמרו רבותינו ש"תלמוד תורה כנגד כולן". הדרכה זו נאמרה לאחר שמנו רבותינו את המצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, שרובן עוסקות בחסד: הכנסת כלה, לווית המת, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים, ולמרות זאת תלמוד תורה כנגד כולן.
יחד עם זאת, אמרו גם שתורה שאין עמה חסד אינה תורה, ולכן ראוי להרבות בלימוד תורה, כמאמר הכתוב "והגית בו יומם ולילה", ולשלב עמו חסד. על ידי זה תזכה שגם התורה תתקיים בך.
"בנפול אויבך אל תשמח…" אבל אני דווקא שמח מאוד!
הפסוק מדבר על אויב מעם ישראל, אבל על המבקשים את נפשנו אומר הכתוב: "באבוד רשעים רינה", ו"ישמח צדיק כי חזה נקם". אנו מתפללים ומתגעגעים לימים ש"לא ישא גוי אל גוי חרב". איננו רוצים ברעתן של הבריות אלא בטובתן, אולם כל זמן שהרשע משתולל ואנשי הדמים חפצים ברעתנו, איננו מגישים את הלחי השנייה, ואף לא את הראשונה. עוד לפני שהמשיח יתקן את העולם, הוא יעמיד את ישראל בארצם ויילחם באויביהם. ומתוך כליון הרשע, הוא יביא את הגאולה ואת השלום – לא שלום של כניעה של הטוב לרע אלא הפוך. הרע יתבטל ואף יודה לטוב על כך שלא נחלש בדרך והביא גם אותו אל הגאולה השלמה.
אני ביישן מאוד. האם זו מידה טובה או שעלי לתקן זאת?
רבותינו אומרים שמי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים, ואף-על-פי כן עדיין יש לו בחירה –להיות רוצח או להיות שוחט.
לקחת את כוחותיו למקום שאיננו טוב או להשתמש בהם לטובה. ואם הדבר נכון אצל שופכי דמים, על אחת כמה וכמה שהוא נכון לגבי הביישנים.
הבושה היא מידה טובה שהצטיינו בה ישראל, "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים". יחד עם זאת, גם הבושה לעתים אינה במקומה, כמו שהשולחן ערוך אומר מיד בפתיחה: שאדם לא צריך להתבייש מן המלעיגים עליו כשהוא מקיים תורה ומצוות אלא להיות עז כנמר, מלא גבורה וביטחון עצמי.
אבל בהליכות החיים, הביישנות היא מידה טובה, סמוכה אל הענווה שהיא עטרת כל המידות הטובות.
מה ההבדל בין צניעות לענווה?
צניעות היא התקשרות למעלה: שבמיעוט לעומת ההרחבה, לפנימיות לעומת החיצוניות ולעמקות לעומת השטחיות.
לכן כוללת הצניעות מיעוט ממון ולא עשירות גדולה, שמירת הקשר הזוגי למקום הפנימי בבית ודבקות בתורה ללא החצנה של הקשר הזה כלפי הסביבה. אמנם, גם לריבוי ולשפע שיוצא החוצה יש מעלות גדולות,
וצריך לשקול את המעלות זו כנגד זו. עיקר הענווה היא התקשרות למקור האמיתי. יכול אדם להרחיב דעתו, להרבות בממון ולהקרין דברים כלפי חוץ, יחד עם תחושה עמוקה שלא הוא מקור הדברים אלא רק ידו הארוכה של האור האלוקי בעולם, הפועל ומאיר בקרבו. כוחות החיים תלויים במידה זו ומתגדלים על ידה.
לכן אנו אומרים "העוז והענווה לחי עולמים" – העוז הוא התוצאה של ענווה אמיתית.
איך מגיעים לענווה?
ענווה היא מידה עליונה ונשגבה, שהדרך אליה רצופה פרדוקסים. כשאנחנו רוצים להגיע לאיזה מקום, אנו מניחים שהדבר תלוי בנו ובמעשינו. התפיסה "אני שולט בעניינים" היא מנוגדת לענווה, ולכן במלים "להגיע" ו"ענווה" יש סתירה פנימית. לא אנחנו מגיעים אליה אלא היא מגיעה אלינו.
ככל שאנו מכירים יותר את גדלות הבורא יתברך שמו, אנו שוכחים את עצמנו בדרך ורואים את אורו שופע בכל, וגם בנו. אנו מפסיקים לחצוץ בעד האור האלוקי, הוא מאיר בנו וממילא הגאווה מתפוגגת. לשים את הפוקוס על השאלה איפה אני נמצא זה להתרחק ממידת הענווה, שכאמור, עיקרה הוא שהאדם זוכר את ה' יתברך ודבוק בו כל כך עד שאינו עוסק בשאלה לאן הוא עצמו הגיע ומה הוא הצליח לקנות.
אני מרגישה שאין לי שום ערך לרכוש ולכסף. האם זו מעלה או חיסרון?
בכל מידה יש גם מעלה וגם חיסרון. תאוות ממון היא מהתאוות הקשות שמלפפות את האדם ועלולות להפילו למקומות שפלים, ויחד עם זאת היא גם מעמידה את העולם, מפתחת ויוצרת; דוחפת ודוחקת את האדם ליצור ולבנות, ולכן בוני הארץ והעולם קיבלו שבחים מופלאים על ידי רבותינו.
מי שזכה שהתאווה הזו לא תלפף אותו – יש בכך מעלה גדולה אך צריך להיזהר שהדבר לא יביא אותו לאדישות, לחוסר אחריות ולחוסר מרץ לפתח ולבנות את העולם. ועוד אמרו רבותינו: "בכל מאודך" – בכל ממונך, כלומר שאחת הדרכים של אהבת ה' היא על ידי הודאה פורצת גבולות, ו"מאודך" היא הודאה כזו שפורצת את גבולות רכושנו, כספנו וממוננו.
מה המידה ההפוכה מציניות וכיצד לתקן אותה?
המידה ההפוכה מציניות היא תמימות. ציניות יכולה להתפרש כהומור מנוכר וספקני, אך בצורתה החמורה היא מילה נרדפת למה שמכונה בפי רבותינו "כת של ליצנים", שאינם רואים פני
שכינה. אמנם כוונת הדברים היא לאנשים שזה עיסוקם וזו דרך חייהם. אנשים שמלגלגים ועוסקים ללא הרף בגנותם של הבריות בדרך שהופכת כל דבר בעל משמעות למושא ללעג. הנכשל מדי פעם אינו נכלל בכת זו, ובכל זאת מידה זו מגונה מפני שהיא מרוקנת כל דבר בעל ערך על ידי הצגתו בצורה מזלזלת ומעוררת גיחוך.
לעומת זאת, התמימות מחפשת את הטוב והמשמעותי בכל דבר, כדברי בן עזאי – "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". המבט הטוב הוא יסוד כל היהדות. עין טובה היא המידה הראשונה מבין השלוש הכתובות על אברהם אבינו – הוא ראה בכל אדם את הנקודה הטובה הטמונה בו. אפילו בסדום הוא חיפש צדיקים שיגנו על העיר.
מה עושים כדי להילחם בציניות?
המלחמה בציניות צריכה לכלול שני מרכיבים: האחד הוא תמימות, והשני – חכמה. ואף על פי שהם נראים לעיתים כסותרים זה את זה, באמת החכמה החשובה ביותר באה עם תמימות פשוטה. דוגמה לדבר אפשר למצוא בסיפורו הנפלא של רבי נחמן מברסלב על חכם ותם, שם צוחקים האנשים בציניות על התם שהוא יוצר נעליים משולשות, והוא עונה להם מעין כך: "מה לכם לצחוק ממני, הלא אם יסתבר שאתם יותר חכמים ממני זה לא יהיה לכם לכבוד גדול". דווקא בתמימותו הוא חכם יותר מכל הציניקנים שסביבו.
ועוד אומר התם לחכם: "אפשר שאני אבוא על שלך, אבל אתה – קשה שתבוא על שלי". התמימות יכולה להוליד חכמה, אבל חכמה צינית – קשה להוליד ממנה תמימות.
אני בן אדם מאוד ציני, איך אפשר להשתמש בזה לעבודת ה'?
ההנחה שהפתרון היחידי הוא להשתמש בכוחות שליליים לעבודת ה' אינה נכונה. אנחנו צריכים גם להתגבר על נטיות שליליות, ולא רק לכוון אותן לדרך ישרה. רבותינו אמנם אמרו שכל דבר שהתורה אסרה היא התירה כנגדו, אבל אין לראות בכך הדרכה שכל תכונה יכולה או צריכה להתממש בכיוון החיובי.
הציניות היא עין שרואה את החסרונות ואת החלק המגונה והשפל ומבליטה ומבזה ועוקצת, ואי אפשר לתקן את המידה הזו רק על ידי העלאתה לקדושה. המקום שבו היא כן מתאימה היא לגבי עובדי עבודה זרה – כמו שאמרו רבותינו, "כל ליצנות אסורה חוץ מליצנות של עבודה זרה", וכל דרך שהיא נגד התורה ונגד ה' יתברך יש בה גם בחינה מסוימת כזו. יחד עם זאת, כשאנו רוצים לקרב את אחינו בני ישראל ההולכים שלא בדרך התורה, הציניות אינה כלי לכך. לכן יש מקום לשמור אותה רק לעניינים נקלים ומגונים באמת, ובשאר הזמן להיות בעין טובה שהיא מידתו של אברהם אבינו, להשתדל לדון לכף זכות, ואם צריך לתקן – לעשות זאת באופן ענייני ללא עוקצנות.
