מה זה אומר שיש בתוכנו חלק אלוקי ממש?
כשאנחנו עוסקים באלוקות, הבנתנו לעולם אינה מספקת, כמו שכתוב "לית מחשבה תפיסא בך כלל" (אין מחשבה תופסת בך כלל). המחשבה תופסת עניינים מוגבלים ואינה יכולה להכיל מה שמעבר לעולם, קל וחומר אלוקות.
ואף על פי כן, אומרים רבותינו "אבל ברעותא דליבא – איהו תפיס" (אבל ברצון הלב, הוא תופס). יש נקודה במעמקי האישיות שהיא גבוהה יותר מאשר המחשבה, ושעל ידה יש ביכולתנו להידבק באלוקות. הדבר נכון גם ביחס לשורש הנשמה שמצויה בכל יהודי, שעליה נאמר "חלק אלו־ה ממעל". המושג "חלק" כלפי מעלה בוודאי אינו נתפס בשכל אנושי, וגם עצמותו בקרבנו נפלאה מהשגתנו.
ובכל זאת, ברעותא דליבא יש נקודה פנימית שיודעת שכל ההופעות של האישיות הן חיצוניות, והאמת העצמית של יהודי היא ששורה בו שכינה אלוקית, ונשמתו היא חלק ממעל ממש.
מה זה אומר שיש בתוכנו חלק אלוקי ממש?
זה באמת פלא.
המציאות הגלויה לעין של האדם אינה מבטאת את כל שכבות העומק שלו. הדבר פשוט, וגם הפסיכולוגיה המודרנית ידעה לראות מבעד לשטח החיצוני ופיתחה את "פסיכולוגיית המעמקים". אמנם הפסיכולוגיה זיהתה מעמקים יחסית לשטח החיצוני, אבל הם שטחיים לחלוטין יחסית למעמקים האלוקיים האמיתיים של הנשמה, שעל אף שאיננו יכולים לראות אותה, אבל סימנים שלה יש בידינו. הסימנים הם: שלמרות שמסובבות אותו תאוות שפלות ואינטרסים אנוכיים, יהודי כל הזמן מוצא בתוכו גם קול עמוק שחפץ בכל לב ונפש להיות דבוק בה' יתברך ולהיבטל אליו. הוא מוצא באור האלוקי חיים יותר משמעותיים ויותר אותנטיים מהחיים הפרטיים של עצמו. ומנין נובעת השאיפה הזו לדבקות אלוקית שבה הזהות הפרטית שלנו מתמוססת? מכך שבאמת איננו "עצמנו" במובן הפשוט של המילה, וכל מה שאנחנו יודעים על עצמינו אינו כי אם לבוש לאמת האמיתית שלנו, שהיא החיים האלוקיים שמפכים בקרבנו.
האם ישנה הוכחה למציאות הנשמה?
ברור מאליו שהנשמה אינה נכנסת למבחנות ולא מתגלה בניסויי מעבדה.
החיפוש של הוכחה במובן הלוגי או הפילוסופי הוא כיוון מתאים יותר, אבל גם הוכחה מסוג זה עשויה לעסוק רק בסימנים חיצוניים ולא במהות הפנימית ובחיוניות העמוקה של הנשמה.
הדרך הטובה ביותר להיפגש עם הנשמה איננה דרך הוכחות אלא בהקשבה לקול האלוקי האדיר שבקרבנו, שהוא יקר ועמוק לאין ערוך מכל הוכחה.
את האור הגדול שלו אנו מקבלים על ידי פתיחת שער לכמיהה ולהמיה הפנימית שמפכה בנו לדביקות אלוקית, ולמפגש עממי שאין העולם יכול להכיל את האור האינסופי שלו, אך טובו וחסדו מלא עולם.
מה ההבדל בין נפש, רוח ונשמה?
הנפש כוללת את כל הרצונות, התשוקות והשאיפות שקשורות לחיי הגוף, כמו אכילה, שתייה וממון, ככתוב בפסוק "כי הדם )המחייה את הגוף( הוא הנפש".
הרוח והנשמה הן הדרגה האנושית והאלוקית הקיימות באדם. בספר איוב מופיע פסוק שמגדיר זאת כך: "אכן רוח היא באנוש, ונשמת ש־די תבינם". האנושי כולל אמנות, מדע ומוסר, וגם היום אנו מכנים את העוסקים בעניינים אלו "אנשי רוח".
הנשמה היא הצד האלוקי שבאדם, "נר ה' נשמת אדם", והיא הצד שדבוק בה' על־ידי התורה והמצוות. כאור שנאחז בפתילה ובשמן שבנר, ומייצר סוג אחר לגמרי של התרחשות מאשר החומרים המגושמים הללו, כך מפיצה הנשמה את האלוקות באישיות ובעולם בכלל. ועל פי החסידות, הנשמה שם כללי לצד הרוחני של כל אדם מישראל, והיא כלולה מחמישה חלקים – נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה.
מה ההבדל בין נפש לנשמה?
התורה אומרת ש"הדם הוא הנפש", כלומר היסוד הדינמי שמניע את האיברים שמצד עצמם הם הדוממים של הגוף. לכן גם הרצון נקרא 'נפש', כמו שאומר אברהם לבני חת "אם יש את נפשכם" והכוונה לרצונכם, מפני שגם הרצון מניע את הגוף. לכן אפשר לסכם ולומר שהנפש היא מרוצת חיי הגוף, המצויה באופן דומה אצל בעלי החיים כמו אצל האדם.
לעומת זאת, הנשמה היא חלק אלוקה ממעל, והיא לא מביאה אותנו לעיסוק בחיי הגוף אלא להאיר בנו אור אלוקי על ידי התורה והמצוות. לכן אנחנו אומרים בבוקר "נשמה שנתת בי טהורה היא", אך על הנפש איננו יכולים לומר כך. וצריך לדעת שהשפה ועולם המונחים של נפש, רוח ונשמה הם עשירים מאוד, ואין להתפלא על כך שפעמים רבות נמצא אותם גם בהקשרים אחרים, ויש לכך סיבות מגוונות.
הרמב"ם אומר שיש לאדם נפש אחת ואילו בעל התניא אומר שיש שתיים. איך זה מסתדר ביחד?
אלו ואלו דברי אלוקים חיים. ודאי שגם לפי בעל התניא, הנפש הבהמית והנפש האלוקית אינן דמויות זרות אלא גילויים וקישורים שונים של אותה דמות אנושית, על שלל צדדיה העליונים והתחתונים. מאידך, אין ספק שגם הרמב"ם מכיר בכך שיש באדם כוחות שמושכים אותו אל ענייני העולם הזה, אך יש בו גם צדדים עליונים שמושכים אותו לדבקות האלוקית.
אין כאן מחלוקת. הרמב"ם דיבר על עצם מהות האישיות, ואילו בעל התניא – מצד הגילויים של צדדים שונים במצב בו הנשמה יורדת לתוך הגוף, ומוצאת את עצמה עם שתי נטיות, שכל אחת נחשבת במידה מרובה של צדק לנפש בפני עצמה.
אם יש לנו נשמה אינסופית, איך זה שכמה כדורים פסיכיאטריים יכולים לשנות אותה לגמרי?
בברכת 'אשר יצר' חותמים "רופא כל בשר ומפליא לעשות", ומוסבר בפוסקים שהכוונה במילה 'מפליא' היא לכך שה' קושר את הרוחני בגשמי. כלומר, הקשר בין נשמה אלוקית ששורשה בעליונים לגוף גשמי, שחומרים כימיים משפיעים עליו ועל כל המערכות שלו, הוא באמת מעבר להבנתנו. אבל אין צורך ללכת עד לתרופות פסיכיאטריות – שהרי אין אנו יכולים להבין גם איך מאכל גשמי הוא זה ששומר את הנשמה בתוך הגוף. וכי הנשמה ניזונה מלחם ומים, שעל ידם היא מאירה את אורה בתוך הגוף?
ירידת הנשמה לגוף היא פלא שבכל יום אנו מודים עליו "נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה אתה נפחתה בי". אכן, היא גם עתידה לחזור לעליונים, ובתחיית המתים נזכה שנית לקשר נפלא ושלם של נשמה בגוף. החיבור הזה הוא יסוד האדם, בחירתו ועצמאות אישיותו. הנשמה לבדה דבוקה בה' ללא שום נטייה עצמאית וממילא ללא יכולת בחירה.
למה לפעמים נמאס לי להיות דתי, ומה עושים עם ההרגשה הזו?
כבר אמר אדמו"ר הזקן בעל התניא שבאדם יש שתי נפשות. נפש אחת שייכת לעולם הזה ומבקשת, כמו כל בעל חיים, את תענוגיו החומריים של העולם הזה והנלווה אליהם מתוך עמדה אנוכית, אגואיסטית, שאין בעולמה דבר מלבד הנאותיה. בנוסף, יש לכל יהודי נפש אלוקית שהיא נשמה טהורה, חלק אלו-ה ממעל ממש, והיא שוקקת ומבקשת וכוספת להידבק בבית אביה כנעוריה, כפי שהיתה באור פני מלך לפני רדתה אל העולם. בין שתי הנפשות הללו יש מאבק סוער בתוך נפש האדם, אותו אתה מרגיש על בשרך. החלק של העולם הזה מבקש לשלוט לגמרי על האישיות שלך, אבל ברוך ה' הקב"ה נתן לנו נשמה שמאירה לנו את האור האלוקי שהוא האמת העליונה והנשגבה של אישיותנו, ובעזרת השם היא תנצח.
אני מנסה להקשיב לנשמה שלי. איך היא תדע מה השליחות שלה בעולם?
הביטוי 'השליחות שלי בעולם' לא מצוי בדברי רבותינו. מקורו כנראה ממקורות אחרים, אף על פי שאפשר למצוא לו סימנים מסוימים גם בדבריהם. התורה מלמדת אותנו את דרך הישר והטוב, ולא עוסקת בשליחות פרטית ייחודית. אין זו מצווה וגם לא הלכה לחפש את השליחות. אף על פי כן בוודאי שכל אחד צריך למצוא את הדרך המתאימה לאופי המיוחד שלו ולומר: "בשבילי נברא העולם".
שלוש שאלות יכולות לכוון אותי בדרכי: הראשונה, מה התועלת הרבה ביותר שאני יכול להביא לגילוי אור ה' בעולם? השניה, מה אני יכול לעשות בדרך הנגישה והמוצלחת ביותר בשבילי? ושאלה אחרונה, איזה גוון של עבודת ה' יוצר אצלי את העונג והדבקות הגדולים ביותר? וכשמצרפים את שלוש השאלות יחד, אפשר למצוא את הכיוון שהקדוש ברוך הוא מבקש מאתנו באופן אישי.
מה זה נשמות דתוהו ונשמות דתיקון? ואיך אדע איזו נשמה אני?
נשמות דתוהו הן נשמות שהגבולות מקטינים אותן, ויש להן תביעה להתפרץ מעל לכל הגדרה. בכל פעם שהן נכנסות לתחום מדויק ומצומצם, האישיות זועקת ומתפרצת, כמו תוהו ובוהו שיש בו התפרצות חסרת בקרה וסימון של גבול: עד כאן מקומך ומכאן מקומו של האחר.
נשמות דתיקון הן נשמות שיכולות להכיל את האורות בתוך כלים מדויקים, שיודעות ש"לכל זמן ועת לכל חפץ". הן יכולות להתאים לכל עניין את ההקשר המדויק שלו ומוצאות בכך טעם ותענוג.
בדורותינו, כמעט כולנו מעורבים ממרכיבים מגוונים ושונים, גם בהקשרים אחרים וגם בהקשר של תוהו ותיקון. השאלה החשובה איננה רק לזהות מה המרכיבים שבי אלא בעיקר איך הם משמשים אותי נכון להתקרבות לה' ולעבודת ה'. שאלה זו צריכה להישאל על ידינו ללא הרף: איזו דרך תוביל אותנו להיות עובדי ה' יותר מלאים, עשירים ושלמים?
הרב קוק מדבר על נשמות גבוהות מעולם התוהו שאינן מוצאות רפואה וסיפוק רוחני בעולם הזה. מה הרפואה לנשמות אלה?
הפייטן אומר: "גדור פרצי בבן פרצי", את הפירצה גודרים על ידי מי שיש לו כשרון של פריצה, ואת הקליפה המרובה בעקבתא דמשיחא מרפאים על ידי פריצת פעולות הקדושה.
הנשמות שעליהן מדובר מבקשות אורות מקיפים הפורצים למעלה מגדרי עולם הזה. כאשר הם לא מוצאים מענה למבוקשם הם מהרסים, מחבלים וממלאים את העולם ברעל ובמרירות.
התרופה היא לגלות להם שכל מבוקשם נמצא באור האלוקי שלמעלה מגדרי העולם הזה. המשיח יפרוץ את האזיקים והמיצרים של העולם הזה, ויגלה את האור העליון אליו הם נכספים.
בינתיים עיקר הרפואה הוא על ידי לימוד פנימיות התורה, שהאור האלוקי ואורו של משיח אצורים בקרבה.
מה זה אומר שהנשמה מתגעגעת לה'?
דברים כפשוטם. האישיות שלנו עשויה שכבות שכבות, כשאנו מקשיבים לצד האלוקי שבה שנקרא "נשמה", אנו יכולים לשמוע שכל חפצה ורצונה הוא רק להיות כלי לה' יתברך, וכמו שאומר המשורר, "כי חולת אהבה אני".
רבותינו המשילו את הנשמה לבת מלך שאיבדה את דרכה, והתאכסנה אצל איש פשוט, עירוני, שכל המאכלים שהוא נותן לה וכל תשומת הלב שהוא משקיע בה לא מועילים מאומה מפני שהיא זוכרת את הכבוד והיקר של בית אביה, שאינו דומה כלל למה שאותו עירוני יכול להציע לה.
כל הנאות העולם הזה, כל הערכים הנעלים שלו, לא יכולים להשביע את הנשמה ששוקקת לבית אביה, לאור פני מלך חיים, בו שרתה לפני שירדה לעולם הזה.
אני מאמינה בכוח האינסופי של הנשמה, אבל לאחרונה חברתי נכנסה לדיכאון קשה ומתארת כאילו שד נכנס בה. איפה הנשמה שלה?
האמירה שאנחנו מאמינים בכוח האינסופי של הנשמה עלולה להפיל אותנו בדמיונות שווא כאילו אנחנו כבר מבינים מה היא ויודעים את דרכיה ומהותה (שלא לדבר על דמיונות כאילו אנחנו כל־יכולים…). האמת היא, שכל מה שאנו מכירים זה רק התנוצצויות זעירות, רחוק מאוד ממעלת הנשמה כפי שהיא באמת. והראיה – שהנשמה תזכה לתחיית המתים ולאור עולם הבא, מדרגות שאין אנו מבינים אותן. וכבר אמרו רבותינו שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא – "עין לא ראתה אלוקים זולתך". אמנם בנשמה איננו מבינים, אבל אם יש לנו חברה שסובלת, מצווה עלינו לעזור ולסייע לה כמה שנוכל, לכוון אותה למומחה שיוכל לעזור לה ולשמח אותה ככל יכולתנו.
האם הקדוש ברוך הוא שופט גם את הנשמה?
המילה נשמה משמשת לדרגות רבות בהקשרים שונים. ככל שמעמיקים יותר מגלים עד כמה יש ריבוי של דרגות שונות הנקראות "נשמה". לדוגמה אומרים חז"ל, "כל הנשמה תהלל י־ה הללויה" – שעל כל נשימה ונשימה צריך לשבח ולהלל את ה', ואם כן גם הנשימה נקראת נשמ"ה.
אבל המדרגה העיקרית של הנשמה היא הצד הרוחני שבאדם, שהיא טהורה ולא נפגמת מכל מעשינו, וממילא אין לה על מה לתת דין וחשבון. לכן גם היהודי החוטא ביותר, כשהוא קם בבוקר מחויב לומר "נשמה שנתת בי טהורה בי", כי אף על פי שחטא כך וכך חטאים, עצם הנשמה אינו נפגע. ומתוך שהנשמה נשארת טהורה, היא גם מאירה בנו את היכולת לשוב בתשובה ולשוב ולתקן את כל השכבות החיצוניות שלנו שבהן פגם החטא.
האם טוב להיות פרוש מהעולם?
הפרישות היא תרופה ולא בריאות. אבותינו הקדושים היו עשירי עולם ובעלי עבדים ושפחות, כסף וזהב. משה רבנו ורבי עקיבא היו עשירים גדולים, ורבותינו העידו כי "אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר".
אלא שכמובן ענייני העולם הזה עלולים להשכיח את האור האלוקי שעומד ומציץ מבין החרכים, וללפף אותנו בתאוות ובהנאות רגעיות חזקות ועצומות, ולכן יש מידת פרישות שנצרכת כדי להתנקות מהשפלות שנדבקת בנו על ידי הקישור לעולם הגשמי. אך הפרישות איננה העיקר.
ידוע שהבעל שם טוב ותלמידיו הצדיקים דיברו רבות על כך שבדורותינו איננו עוסקים בצומות, תעניות וסיגופים אלא במעלה הגדולה שהיא שמחה של מצווה. קל וחומר אנו, שזכינו לשוב לארץ ישראל, ארץ ש"עיני ה' אלוקיך בה", שנותנת פירותיה בעין יפה, ועתידה להיות כגן עדן מלא כל טוב בגשמיות, כשרוח אלוקים מתהלכת בקרבה.
מה תפקידם של המשוגעים בעולם?
ראשית, עדיף לשאול מה תפקידנו כלפיהם. והתשובה היא שהם זקוקים להרבה סיוע ועזרה, בדרך כלל הם אנשים שסובלים סבל רב, מצוקות קשות, וכל מי שיש בידו לסייע להם הרי זו מצווה גדולה. אלא שלא כל אדם מתאים לכך ולעיתים גם קשה לעזור להם מפני שהעזרה נלקחת על ידם למקום לא נכון. אך גם במצב שאין בידנו לעזור, חלילה לנו מלזלזל בהם או לגנות אותם וצריכים אנחנו להתפלל שהקדוש ברוך הוא ירפא אותם ממחלתם ומכאבם.
לשאלתך, לעיתים מדובר באנשים בעלי כוחות גדולים ועליונים שמרוב גדולת העוצמות שבהם הסתבכו ואיבדו את דרכם. לפעמים אפשר מתוך תכונותיהם וחלומותיהם הגדולים ותעצומות הנפש שהם מגלים לקבל שערים ופריצות דרך חדשות לבחינה של יסודות המוסכמות החברתיות שלנו, ולעוד כיוונים שהתבניות הרגילות שלנו לא מאפשרות לנו לפנות אליהן.