מה התורה חושבת על מעמד האישה?

הרב צבי יהודה זצ"ל היה משנן בהקשר זה את לשון חז"ל: "השווה הכתוב אישה לאיש" (קידושין לה.). בכל אישה יש נשמה שהיא חלק אלו-ה ממעל ממש, בדיוק כמו האיש. זו עיקר מעלתו של היהודי, ואין בזה הפרש כלל בין אישה לאיש.

בתפקוד החיצוני ייעדה התורה תפקידים שונים לאיש ולאישה: חלקם מפני האופי המיוחד לכל אחד מהמינים, וחלקם מפני העונש שהושת על האישה בחטא אדם הראשון, "והוא ימשול בך". בדורנו, אנו רואים איך הקללות של אדם הראשון הולכות ומתפוגגות, כמו "בזיעת אפך תאכל לחם", וכך גם קללותיה של האישה. אנו צריכים הרבה לימוד מה שייך לקללה שמסתלקת, ומה שייך לצביון המיוחד של האישה.

עם זאת, גם מצד הצביון השונה, כשם שיש מעלות לאיש למשל בנחלה ובקביעת השבט, ישנה מעלה עליונה באישה והיא ההכרעה על יהדותו של הבן, שנמצאת דווקא בקשר למעמקיה של הדמות הנשית.

האם היהדות מאמינה בשוויון?

למילה שוויון יש משמעויות שונות. האם היהדות מאמינה שילד וזקן שווים, ועל כן הזקן צריך לכבד את הילד כשם שהילד צריך לכבד את הזקן? ברור שלא. הפסוק אומר "והדרת פני זקן" ולא "והדרת פני ילד". אך האם דל ועשיר צריכים להיות שווים בעיני הדיין? ודאי שכן. רק הצדק צריך להיות נר לרגליו ולא מעמדם של הנידונים, "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול".

האם איש ואישה שווים? ודאי שלא. מעמדם שונה מבחינות רבות מאוד, בין אם אנו מבינים זאת ובין אם לא, ובין אם התרבות נוזפת בנו בחומרה על כך שאיננו "מוסריים" ובין אם היא תומכת בנו. ואף על פי כן, רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה מזכיר הרבה בעניין זה את מאמר חז"ל "השווה הכתוב אישה לאיש", שאמנם נאמר בהקשרים מסוימים שהתורה בדרך כלל מדברת בלשון זכר אך מתייחסת גם לנשים. ורבנו היה משתמש בו כדי להסביר שמצד עומק הערך האישיותי, התורה מעניקה ערך שווה לאיש ולאישה, וזאת למרות שיש דברים שבהם הם מאוד שונים, שהרי האיש חייב ביותר מצוות, ואילו יהדותו של הבן מוכרעת על פי האם ולא על פי האב. וזה בוודאי לא שוויון…

האם להיות אישה זה דבר רע? אם לא, אז למה מברכים "שלא עשני אישה"?

להיות אישה זה דבר נפלא. מאבי מורי קיבלתי את קדושת הכהונה, אבל מעלה גדולה מכך קיבלתי מאימי מורתי, והיא – שאני יהודי. עומק העומקים של הקדושה, עצם היהדות, עובר דרך האישה, מפני שלמדרגה הזו רק היא שייכת ואין עליונה ממנה.

אישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא – הזמן החיצוני המדוקדק לא תואם את גודל מעלתה ומעלת השפע האלוקי שנובע מפנימיותה באופן טבעי. דווקא מפני שהגברים זקוקים לצד חיצוני, הם זוכים על ידי כך לריבוי מצוות. אלו פעולות חיצוניות שהמעמד הפנימי של האישה אינו מכוון אליהן. מצד הזכות הזו, מברכים הגברים כך.

אולם כתוב שלעתיד לבוא תתגלה מעלת האישה כגבוהה ממעלתו של האיש. לכן שמחי בחלקך שהוא עמוק ומופלא ויאיר בגלוי לעתיד לבוא.

מדוע חכמים תיקנו לברך "שלא – עשני אישה"? הם לא חששו שהאישה תיפגע?

אתה צודק שאין להעלות על הדעת שרבותינו יפגעו בדמותה הנשגבה של האישה, ואם כן נותרת השאלה – מדוע הם תיקנו כך את לשון הברכה ?

בשיח השולט בדורנו אנחנו מתקשים להבין תשובה לשאלה זו, אף על פי כן, אפשר להצביע על שלוש נקודות: בבסיס הברכה עומדת הזכות שמאפיינת את האיש בריבוי המצוות שהוא חייב בהן, הכוללות גם את מצוות עשה שהזמן גרמן.

נקודה נוספת, חיצונית, היא שדמות האישה בעבר הייתה שונה לחלוטין מאשר כיום, והברכה נאמרה בדורות שבאמת מצב האישה היה שונה בתכלית. ונקודה פנימית, שיש באיש חלק תחרותי על מעלותיו וחסרונותיו, ואילו האישה אינה פונה לתחרות כזו ואדרבה, זו מעלתה הגדולה – שהיא לא בוחנת את עצמה מול האחרים אלא עסוקה במאפיינים העצמיים שלה ובמקורם האלוקי, וזהו "שעשני כרצונו".

מדוע גברים מברכים "שלא עשני אישה"? זה קצת מעליב.

האמת שאני יותר נעלב מברכת "שעשני כרצונו", מפני שמשמע ממנה שכביכול אותי הוא עשה לא כרצונו. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. באמת יש משהו באיש, שבעיקר בימים עברו, היה באופן בולט, יותר עצמאי ופעיל מחוץ לבית לעומת האשה, ולכן יותר עשה כרצון עצמו. לכן הוא גם מחויב במצוות יתרות כי טבעו פחות נוטה ללכת מאליו בדרך הטוב והישר, והוא צריך חתימת אות ברית בבשרו כדי להתקשר לעומק היהדות.

מה שאין כן אשה שמטבעה היא דבוקה יותר בה', ועל כן היא מעידה על עצמה "שעשני כרצונו", שהיא עשויה באופן מתאים יותר לרצונו יתברך. ולכן אינה צריכה לכרות ברית – היא עצמה הברית. כידוע, יהדותם של הילדים תלוי רק באמא ולא באבא, מפני עומק טבעה היהודי. ויחד עם זה, התייחדו הגברים בריבוי גדול של מצוות מפני שמבחינה מסוימת טבעם פחות נוטה אל הקודש. ויש בכך גם צד של מעלה, ועל כך הם אומרים "שלא עשני אישה".

מה יותר נחשב – להיות אישה שמפרנסת את בעלה כדי שיוכל ללמוד תורה, או לגדל את הילדים בבית גם אם הבעל ילמד פחות?

 אין ספק שלא לכולם נכון לתת את אותה תשובה לשאלה כזו. חשוב לשוחח על כך בין בני הזוג ולהגיע להחלטה משותפת ולא חד צדדית, ובדרך כלל גם להתייעץ עם רב שמכיר את המצב באופן אישי. ואף על פי שהדרכת רבים מרבותינו היא ללמוד תורה באופן שמתיישב ומתחשב ביכולות בצורה בריאה וכזו שאינה מדכאת את החיים, ברצוני לשתף סיפור שנגע עמוק לליבי אף על פי שמרבותיי לא שמעתי הדרכות כאלה.

רשת כוללים ערכה גיוס המונים והגיעה לרב חיים קנייבסקי שליט"א. אחד המשגיחים סיפר שמכיוון ששבעה עשר חודשים האברכים לא קיבלו מלגות, חלקם הגיעו למצב כלכלי מאוד לא פשוט: ראש הכולל הגיע לביקור אצל אברך וראה שהמקרר והארונות ריקים, פת לחם כפשוטו, ואשתו בוכיה. לכאורה ברור למה היא בוכה, אבל האישה אמרה לראש הכולל: אני מתחננת בפניך, אנחנו נחזיק מעמד, נסתדר כך או כך; אבל בעלי חושב לצאת לעבוד ואני מתחננת שתשכנע אותו להישאר בכולל…

שוב, למרות שלרוב אין זו הדרכה לרבים, אשרי האומה הישראלית שמגדלת נשים צדקניות שכאלה. מאותו רגע עד סוף השיחה הרב חיים קנייבסקי לא הפסיק לבכות, ואני מודה שכששמעתי את הסיפור גם אני לא יכולתי לעצור את דמעותיי…

כל כבודה – פנימה, עושה אותי מסכנה וממש לא בת מלך! 

את בת מלך ללא תנאי. כל כבודה – פנימה, זה ציור אצילותן של בנות המלכים, ולא מה שעושה אותן לכאלה.

לא הצעידה פנימה תעניק לך הרגשה של בת מלך, אלא הקשבה למלכות האצילית שמאירה את נשמתך תיקח אותך אל הסוד ואל מימדי העומק החבויים פנימה.

יחד עם זאת, הכאב שאת מתארת הוא חלק מחבלי לידתו של משיח. "והוא ימשול בך" זו קללה שרובצת על המין האנושי. פעמי הגאולה מביאים איתם שחרור גם מן הקללות של חטא אדם הראשון. פחות מזיעים בשביל פת לחם, התחלואה והסבל בלידה מתמעטים, ומעמד האישה עולה. אלא שתנועת השחרור מן הממשלה החיצונית היא אימפולסיבית ולא מדויקת, ולכן היא עלולה לשפוך את התינוק עם האמבטיה. אפילו בת המלך עלולה לחשוב שלבושי שק גסים מסוגלים לפאר אותה.   

אני מחפשת את דרכי כאישה בעבודת ה'. האם יש לרב פתרון?

הדמות הנשית, יחד עם כנסת ישראל, יוצאת מגלותה והולכת ומרחיבה את תכונותיה וכישרונותיה, וזהו סממן של תהליך הגאולה. "והוא ימשול בך" היא מארה שבאה לאנושות, שהולכת ומזדככת. אלא שתקופת הדמדומים אינה קלה. הדמות הנשית לומדת את זהותה מחדש, אחרי אלפי שנים של כניעה וצימוק. גם כנסת ישראל חווה קשיים מרובים בלידתה החדשה. חילון, כפירה, התבוללות ובלבול הדעת מלווים את צמיחת תורתו של משיח. אנו זקוקים לאחיזה בעומק הקדושה ופתיחת הדעת והלב באור החדש שמאיר עלינו כדי שהדמות הנשית לא תנסה לחקות את הדמות הגברית, ומאידך תאיר במילואה. זו עבודה גדולה שנשות ישראל בכלל ובפרט סוללות בחיבוטי נפשן.

האם נשים צריכות להיות דבוקות בצדיקים, או שזה מיועד רק לגברים?

הקב"ה אמר למשה בפירוש בתורה "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל", ודרשו רבותינו ש"בית יעקב" אלה הנשים. ומשה רבנו לא רק דיבר איתן אלא למד מפי הגבורה להקדים נשים לגברים מפני מעלתן, "שהן זריזות במצוות".

היניקה מכל גדולי רבותינו הקדושים מיועדת לכל עם ישראל, בין גברים ובין נשים. ולכן נשים אומרות בתפילת שמונה עשרה "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" ומזכירות את צמח דוד, ובשבת "ישמח משה במתנת חלקו". ומצאנו עוד שהאדמו"ר מלובביץ' היה מקבל נשים ואף עורך כנסים מיוחדים לנשים. ואף על פי שזה היה מעט יוצא דופן, יש פה ממד שבא ללמד על הכלל כולו. וכל צדיק וכל קהילה נהגו לפי דרכם.

אך יש רמה וסוג של קשר, בו יש עדיפות לקשר עם אשה צדקת. כמו שמצינו בשירת הים שהגברים שרו עם משה, "אז ישיר משה ובני ישראל", ואילו הנשים שרו עם מרים, "ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות".

איך אישה יודעת אם עבודת ה' שלה זה לעזור בפרנסת הבית על חשבון הבית או לוותר ולחיות בצמצום?

איך מחליטים על מינון נכון בין צרכים שונים? על ידי הקשבה פנימית, מה מתאים לאישיות שלי, מה יעורר אותי לעבודת ה' בשמחה ובטוב ללב בצורה טובה יותר.

רבי נחמן מברסלב אומר שצריך להיות בקי ב"רצוא" ובקי ב"שוב", לדעת איך להתנהג בשעת עליה ובשעת ירידה. כעין זה צריך להיות בקיא באור ובקיא בערפל. יש אזורים שלמים בחיינו שהתורה השאירה פתוחים והקדוש ברוך הוא רוצה בהם את הבחירה שלנו. הוא משאיר ערפל מכוון כדי שהנשמה המיוחדת של כל אחד מאיתנו תבוא לידי ביטוי.

כשאדם מוצא את עצמו נבוך, פעמים רבות טוב להתייעץ עם אנשים נבונים בעלי ניסיון שמבינים את נפש האדם ודרכיה.

מהו חלק הנשים בלימוד התורה?

על הגברים מוטל הלימוד בכל חלקי התורה, למעשה ושלא למעשה כולל דברים שלא היו ולא יהיו, עליהם נאמר "דרוש וקבל שכר". אך תלמוד שמביא לידי מעשה, כגון ההלכות הנצרכות להתנהגות היומיומית, ועוד יותר מכך, לימוד שמפתח את האמונה ואת עבודת ה', את האהבה, היראה והדבקות – מוטל על הנשים גם כן, מפני שאת ידיעת התורה לצורך קיומה צריכה גם האישה לדעת, שאם לא כן איך תקיים מצוות ותפתח בליבה אהבה ויראה?

לגבי לימוד בחלקים שאינם למעשה, נחלקו הדעות; נזכיר כאן את דעת הרבי מליובאוויטש, שהדריך ללמוד עם הבנות את כל אשר יחפצו בכל מרחבי תורתנו הקדושה.

אם אישה רוצה להתחיל ללמוד תורה, מאיפה עליה להתחיל? ממה עליה להישמר?

אם לגברים אמרו רבותינו ש"אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ", קל וחומר לנשים, שאינן מחויבות בכך ושמטבען הן דמויות פנימיות ולבביות יותר, שכן חפץ הלב הוא הבסיס ונקודת המוצא ללימוד התורה.

יש נשים שהטעם שלהן הוא בחסידות, יש שידיעת ההלכה היא צורך גדול יותר עבורן ויש נשים שאוהבות את לימוד הגמרא, והרבי מליובאוויטש עודד לימוד כזה ואף בעיון. כל אחת תקשיב לאהבת ה' שבקרבה ועל פי זה תבחר את דרך לימודה.

יחד עם זאת, יש להישמר מלחקות דמות גברית ולמחוק את המעמקים המיוחדים של הדמות הנשית, שאחרי הכל נוטה יותר לתחום האגדה. אישה צריכה להישמר ממראה עיניים פופוליסטי שמושך אותה לקישור בר חלוף אל התורה. היא עלולה להפסיד בכך קישור עמוק ואמיתי שהנשמה מבקשת.

אני לומדת באולפנה ומאוד נהנית מהלימוד, אבל לפעמים חסר לי קצת להעמיק. האם מותר לי ללמוד גמרא?

לא מצינו איסור מיוחד בלימוד גמרא לנשים אלא על לימוד תורה בכלל, שבדורות קודמים לא התאים לעולמה של האישה. בדורותינו רוב ככל חכמי ישראל, אשכנזים וספרדים, ציונים וחרדים, סוברים שלימוד תורה לנשים זו בשורה טובה וחיובית.

יש שנוטות לעסוק רק בלימוד אמונה ומוסר, שיש בהם עומק רב מאוד. הרבי מלובביץ' ואחרים אמרו שיש מקום גם ללימוד גמרא, ואפילו בעיון. כדאי לך להתייעץ על כך עם רבותייך.

בימינו צריך זהירות מפני שלעתים הרצון להעמיק בלימוד נובע מרוחות שאין מקורן בקדושה, שעלולות לקחת אותנו למקומות שאינם רצויים. ומכל מקום, התנאי בלימוד הוא שאם יראתנו קודמת לחכמתנו, חכמתנו מתקיימת. וצריך להרבות ביראת שמיים כאשר מרבים בלימוד תורה.

"אשה כשרה עושה רצון בעלה" האם אשה צריכה להיות מבוטלת לגמרי וללא רצונות? זה לא הגיוני!

מאמר התורה בבראשית "והוא ימשול בך" – הנו קללה ולא ברכה. במשך כל ההיסטוריה היא רבצה בתוקף על האנושות וכיווצה את הדמות הנשית.

במידה לא מבוטלת היא גרמה לדמות הגברית לאדנות, שהתלוו אליה לעתים גם מידות רעות. לקראת הגאולה אנו זוכים להסרת קללות בראשית. "בזיעת אפך תאכל לחם" הולך ומתפוגג. גם חלק ניכר מסכנות וכאבי "בצער תלדי בנים" נפתר בעזרת הרפואה.

כך גם "והוא ימשול בך". אנו מרגישים בצדק שהשינוי מתחולל בקרבנו, אלא שלעת־עתה הוא מביא גם הפקרות גדולה בכנפיו, כדרכו של כל פרי שבתחילה הקליפה המרה מקדימה לגדול, ורק אחר כך מגיע הפרי המתוק שעליו אמר הנביא, שלעתיד לבוא "נקבה תסובב גבר".

איך כאישה וכאימא אני יכולה להתחזק במצוות, ביראת שמיים, באהבת ויראת ה'?…

ראשית ההתחזקות היא נתינת הדעת על טוב ה' וחסדו שאופף אותנו. אנו מתקרבים אליו בקיום כל מצווה ומצווה, ועל ידי התבוננות במעלת המצוות, בשכר שלהן ובכך שעל ידי המצווה מאיר אור הנשמה בכל אדם מישראל ובנשמת המציאות כולה.

הדבר השני, שמתאים ספציפית לאישה ולאם, הוא שאת זוכה להעמיד דור חדש של בנים לה'. האם הבן יהיה כהן, לוי או ישראל – את זה קובע האיש. אבל האם הוא יהודי או גוי – את זה קובעת את. כי הסגולה של המשכת האלוקות בשרשרת הדורות מיוחדת לך, ולכן את היא זו שעסוקה בבית ובגידול הדור הבא. כאם וכרעיה את זוכה להיות בנקודה העמוקה ביותר של היהדות בבית. זכות זו מעוררת לאהבת ה', לדבקות בו ולקרבה אליו.

מדוע לנשים אין מצווה כמו ציצית שתזכיר להם את ה' יתברך?

 כלל גדול אמרו רבותינו, שנשים פטורות ממצוות עשה ש'הזמן גרמן', מצוות התלויות בזמן ספציפי. המפגש עם המקור האלוקי אצל אישה הוא באופן עמוק יותר מאשר אצל האיש בעצם חייה, בהבאת חיים לעולם וטיפוחם, בדאגה הממשית לבני ביתה. תכונת החיים של הולדה ופיתוח החיים הם נקודת המפגש הטבעית והעמוקה של אישה עם ה'.

זהותו של כל יהודי נקבעת על ידי אמו ולא על ידי אביו, וזהו גם סוד הברכה "שעשני כרצונו", שעצם היצירה והעשייה בחיים עצמם מבטאות בדמותה של האישה את רצונו של ה' יתברך. בזה שגבה מעלתה על זו של האיש, וממילא אין צורך בתזכורת תמידית חיצונית למהותה.

איך להשתמש ביופי החיצוני שלי בעבודת ה'?

כל בניין המשכן מתואר באריכות בפרשיות רבות בתורה, וביחוד מצד החן והיופי, הכבוד והתפארת שהוא מעורר. מכאן שהיופי הוא כלי נפלא לעבודת ה', לכן גם בבתי הכנסת אנו מרבים בהשקעה בארון הקודש ובכלל בתוארם של חנוכיה, פמוטי שבת וכל ענייני הקדושה. וכך אמרו חז"ל: "זה א־לי ואנוהו – התנאה לפניו במצוות".

יש יופי אחד שסכנותיו מרובות מאוד והוא היופי של האישה והוא נועד בעיקר לקשר שבין אישה לבעלה, כשהוא נעשה בקדושה ובטהרה, ואז הוא ודאי משובח ביותר. על הפסוק "שקר החן והבל היופי – אשה יראת ה' היא תתהלל", הוסיף הגאון מוילנה מילה אחת – בהן, כלומר שעל ידי יראת ה' יש התהללות גם בחן וביופי שלה. וכמובן שביראת ה', הכוונה היא לכל דרכי הצניעות ששומרות את היופי למקומו הנכון.

קשה לי כשבנים לא מסתכלים עלי בכלל כאילו אני לא קיימת או שמתרחקים ממני. אני מבינה שצריך להישמר אבל לא נראה לי שהתורה רוצה שבנות ישראל תיפגענה…

את נוגעת בשאלה מאוד עמוקה שרבים לא שמים לב אליה, והיא: עד כמה צריך להתחשב באדם שנפגע מפני פערי דעות בינו לבין חברו, והוא מצפה שחברו ינהג לפי דעותיו, גם אם זה לא בצדק?

האמת היא שגם במצב שלא צודק ולא נכון להיפגע, צריך לעשות את המיטב כדי לא לפגוע. ואפילו כשהפגיעה נגרמת מדעה שלא מוסכמת על ידי התורה, למרות זאת נכון שתהיה התחשבות מירבית באדם שנפגע, ולכן יש חכמים רבים שאכן נזהרים בכך.

יחד עם זאת, אם את רגישה לפגיעה בזולת, יש לך הזדמנות ללמוד איך להיות רגישה לדעות שונות משלך. האם אין פגיעה בכך שאת דורשת ממישהו, שחלק מעבודת ה' שלו שונה משלך, להתחשב בך וללכת דווקא בדרכך? במקרה זה הצד השני פועל לפי רצון התורה לדעתו, אבל אפילו אם התנהגותו הייתה שגויה, האם את מסוגלת להתחשב בהשקפת עולמו?

אם לכל תופעה יש חלק אלוקי, מה המשמעות של פמיניזם בעבודת ה'?

 "והוא ימשול בך" הוא הפסוק שממנו מסתעפת כל המציאות של העמדה הגברית כמושלת, ולא במובן החיובי, בעולם הנשי, שהרי הדבר נאמר כקללה לאישה ולא כציווי. במשך כל ההיסטוריה הקללות כולן רבצו על האנושות – "בצער תלדי בנים" הביא לכך שבעבר עשרה אחוזים מהנשים מתו בלידתן, ועשרות אחוזים מהילדים מתו ר"ל עד גיל חמש, ולמעלה מתשעים אחוז מהאנושות עסקו בזיעת אפם בחקלאות ובעבודה קשה כדי להביא לחם.

 בדור האחרון העולם משתנה – הקללות הולכות ומתפוגגות וגם "והוא ימשול בך" משנה את פניו.

 יש שבגלל הניצוץ הטוב הזה רוצים לטשטש את כל ההבדל שבין גברים לנשים. אלא שההבדל ביניהם הוא עמוק וקדום יותר לקללה הזו, שהרי "זכר ונקבה בראם" ויש אופי שונה ותפקיד שונה לאיש ולאישה, גם ללא הקללה. צריכים להיזהר שלא לשפוך את התינוק עם האמבטיה – לשמוח בהסרת הקללה ולחפש אחר התפקיד המיוחד של כל מין.

כיצד ראוי לציין לידת בת?

בשמחה גדולה ועצומה על כך שעוד נשמה אלוקית הגיעה לעולם, עוד בת ישראל תאיר את אורה ותקרב על ידי כך את הטוב השלם של הגאולה השלמה לכל העולם כולו, וזו זכות שאין כדוגמתה לזכות בבת. בייחוד צריך לזכור שהנכדים של האדם הם יהודים רק דרך בנותיו ולא בהכרח דרך בניו, וזו מעלה עליונה מן הכל.

מנהג ישראל לערוך קידוש באחת מן השבתות הסמוכות ללידה, להודות לה' בשירה ובזמרה ודברי תורה, ובדרך כלל גם לדרוש את השם שקראו לבת ועל ידי כך להוסיף נופך של תורה וקדושה בשמה.

רבותינו לימדו שכל הקורבנות עתידים להיבטל לעתיד לבוא חוץ מן התודה, ומכאן שהעיסוק בתודה לה' על הטובות שעשה עמנו הוא עליון יותר מכל הקרבנות כולם.