האם יש בדורנו צדיק גמור?

כבר אמר שלמה בחכמתו ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ואף על פי כן, הקדוש ברוך הוא שתל את הצדיקים בכל דור ודור כדי שיאירו את דרכנו, ירוממו אותנו ויקשרו אותנו לשורש נשמתנו ולאלוקים חיים.

בוודאי שיש בדורנו צדיקים גמורים אותם שלח הקדוש ברוך הוא למחיה לפנינו. ישנם צדיקים רבים בבתי מדרשות רבים, ואנו שמחים בכולם וקרואים עליהם "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, כולם קדושים".

ובכלל, במקום שנחזיק בשבט הביקורת, בחיפוש אחרי צדיק גמור דווקא, מוטב שנחפש כיצד אנו יכולים להתקשר לאותם גדולים שהקדוש ברוך הוא שלח לנו בדור הזה להורות את דרכנו, ולהידבק במידותיהם הטובות, ללמוד מפיהם דברי אלוקים חיים, לינוק את התורה המסורה מדור לדור ולהשתדל לאחוז בשיפולי גלימתם כדי להתקדם מעלה מעלה.

אני תמיד שומע על הצדיקים הגדולים רק אחרי שהם נפטרים. איך אפשר למצוא צדיק אמיתי שעדיין חי?

מאיפה אתה שומע על הצדיקים אחרי פטירתם? מאותם אנשים שהקשיבו לגדלותם גם בחיים חיותם, וקלטו כבר אז את צדקותם. אם תעשה אזנך כאפרכסת, ותקשיב לכל המעלות, הזכויות והצדקות של אנשים שסביבך, תגלה שגם אנשים שנראים פשוטים – הם בעלי מעלה גדולה.

ואם הדבר נכון לגבי אנשים פשוטים, קל וחומר שהוא נכון לעובדי השם, לתלמידי חכמים ולצדיקים, כל אחד לפי דרגתו. ואני יודע נאמנה שיש בדורנו צדיקים רבים מספור שמעלותיהם לא יסולאו בפז, שהם עובדי ה' בכל לב ובכל נפש, אוהבי השם ואוהבי תורה, שכל חייהם רוצים להוסיף קדושה ותורה ואור השם בעולמו, ולפלא בעיניי איך אינך רואה אותם, כי רבים רבים הם ונמצאים בכל מקום.

למה כתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". האם זו לא עבודה זרה להאמין במשה כמו בה'?

השאלה אכן נוקבת וחודרת. רבותינו אומרים שמקום קבורתו של משה לא נודע, כדי שלא ייעשה מקום לעבודה זרה. ומאותה סיבה יש שדרשו שנפקד שמו מההגדה של פסח, כדי שנזכור ש"אנו לי־ה, ולי־ה עינינו" ואין עוד מלבדו.

ועם זאת, דמותו של משה שזכה לאספקלריא מאירה, כל כך משקפת את האור האלוקי שכבר נהיה חלק ממנה – עד שהנביא אומר "זכרו תורת משה עבדי", כאילו משה נתן את התורה, ואנו שרים "משה אמת ותורתו אמת", מפני שהוא אבי הנביאים, וכוח הנבואה שלו כל כך גבוה וזך עד שכשמזכירים את משה, אנו דבקים בה' בלי כל כחל וסרק.

 לכן כתוב "משה איש האלוקים". אין הכוונה שהוא דמות נפרדת שמאמינים בה, אלא שהאמונה בה' כוללת את השיקוף הזך של התגלות האור במשה רבנו.

האם הקדוש ברוך הוא יכול להתגשם בגוף של בני אדם?

השאלה יכולה להתפרש לכמה כיוונים. אם התכוונת לשאול האם הקדוש ברוך הוא בעצמו יוגבל בתוך גוף, אלו כמובן הבלים של הנצרות ושל עבודה זרה, מהם אנו רחוקים מאוד ואף שונאים אותם. אני מניח שודאי לא לזה התכוונת.

עם זאת, אנחנו כן מאמינים שהקדוש ברוך הוא ברא הן את הרוחניות והן את הגשמיות, את הנשמה ואת הגוף, הוא אדון כל הנשמות וריבון כל המעשים, אין בורא אחר אלא הוא, והוא יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע. 

אם התכוונת לשאול האם הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על בשר ודם – בודאי ששכינתו חלה על הצדיקים שבכל הדורות. על משה אמרו חז"ל ש'חציו איש וחציו אלוקים', שזכה לדביקות שאין כמותה בקדוש ברוך הוא. וממילא כך גם אצל כל הצדיקים שזכו להשראת השכינה, כל אחד לפי ערכו ומעלתו, שעיקר השראת השכינה היא על האומה הישראלית – ועמך כולם צדיקים.

למה צריך צדיקים שיקשרו בינינו ובין הקדוש ברוך הוא?

מה אכפת לך אם יש צדיקים בינם לבין ה' יתברך ? ואם נחדד: למען מי היית מעדיף שהצדיקים לא "יחצצו" בינך ובין ה', למענך או למענו? אם נהיה כנים, נדמה שאנחנו מבקשים זאת למען עצמנו כדי לקבל מעמד בכיר וחשוב יותר – כראויים לעמוד מול ה' בעצמנו. בדיוק משום כך אנו זקוקים לצדיקים – מפני שהם מכירים בעומק אישיותם עד כמה הם אינם ראויים לעמוד בפני המלך.

יש בבקשה שלך כעין חברותא כלפי שמיא, חלילה. הצדיקים מורים לנו את הדרך בענוותנות, שבאמת איננו ראויים כלל וכלל לעמוד לפניו יתברך. כשאנו רואים את גדולתם מחד, ואת ענוותנותם מאידך, אנחנו זוכים קצת יותר לעמוד לפני המלך.

מבקשים מהצדיק שיתפלל עלי אצל ה', או שמבקשים מה' שיושיע אותי בזכות הצדיק?

התשובה היא ששניהם אמת: לפעמים נוהגים כך ולפעמים כך. מנהג ישראל בסליחות לבקש מה' יתברך שיפתח לנו שערי רחמים בזכות צדיקים רבים, ואנו חוזרים פעמים רבות על זכות האבות שעל ידה הקב"ה מושיע אותנו, ובכל יום בברכת אבות אומרים בפירוש "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר שבזכות הצדיקים הקב"ה מושיע אותנו.

ויחד עם זאת, הגמרא אומרת שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שיתפלל עליו. ומצינו כך לא רק אצל החיים אלא גם אצל המתים, שהרי כלב בן יפונה הלך להתפלל על קברי אבות בחברון שיושיעו אותו מעצת המרגלים. משום שהצדיקים הם החלק העליון והמשובח במשפחת בית ישראל, ומכיוון שהם חלק מהמשפחה הם פועלים לכל האומה כולה גם בתפילותיהם וגם בזכויותיהם.

מה זה אומר שאדם הוא "נשמה כללית"?

כל יהודי הוא חלק מכל כלל ישראל, וקשור בכל הנשמות כולן. אבל לקשר הזה יש רמות שונות. משל למה הדבר דומה: לתא בגוף האדם. כל תא משפיע על כל הגוף, לטובה ולרעה. אם אני נדקר ברגלי, הגוף כולו קופץ, ורפלקסולוגים יודעים לסמן איך משפיעים על ידי לחיצות בכף הרגל על האיברים בגוף האדם. ועם זאת, המוח הוא המנהל את כל האישיות, והלב מרגיש את כל החוויות שעוברות עלינו ברטט עמוק יותר, לאין ערוך מכל האיברים.

נשמה כללית היא נשמה שהיא המוח או הלב של האומה ומנהיגה אותה בדרך ה', או שמרגישה את כל מכאוביה ואת כל השמחה האלוקית השרויה במעמקיה.

האם פסיקות של חכמים עומדות ביחס ישיר לתקופה ולמציאות שבה הם חיו?

בברכות התורה אנו אומרים "וחיי עולם נטע בתוכנו", ומסבירים רבותינו שהכוונה היא לתורה שבעל פה. תורה זו מגלה פלא עמוק, והוא שבתוך המחשבות האנושיות של תלמידי החכמים האמיתיים מופיעה אמת נצחית של חיי עולם. הפלא של הקשר בין זמני לנצחי הוא באמת קשה לתפיסה, ובכך מתברר שמעלת תורה שבעל פה מפליאה אפילו יותר ממעלת תורה שבכתב.

הגמרא מספרת על אותו גר מפורסם שאומר להלל הזקן שהוא מוכן ללמוד ממנו תורה שבכתב אך לא תורה שבעל פה. הלל מוצא מסילות אפילו לליבו כדי להשכילו שתורה שבכתב מתגלה דווקא מתוך תורה שבעל פה. ולכן אף על פי שנושאים מסוימים בתורה שייכים יותר לדורות מסוימים ולהקשרים חולפים, האלוקות שמופיעה בהם היא נצחית ומאירה אור של עולם הבא למעלה מכל גדרי העולם הזה, וההתאחדות שבין האור האלוקי לבין התבונה וההקשר הזמני הוא עומק העומקים של נפלאותיה של תורת אמת.

מה המקום של 'דעת תורה' בחיים?

אין מקום לדעת תורה בחיים – יש מקום לחיים בדעת התורה.

דעת תורה איננה חלק מן החיים. היא לא סעיף ולא פלח, אדרבה – החיים כולם נובעים מן התורה. חז"ל אמרו שהקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם, כלומר שהעולם הוא ההופעה הגלויה של התורה שקדמה לעולם.

כשאנו אומרים "כי הם חיינו ואורך ימינו" איננו מתכוונים לשום הפרזה. אדרבה, יש כאן מיעוט משום שהתורה היא למעלה מכך, וחיינו ואורך ימינו הם רק סעיף אחד של התורה.

מתוך כך גם כשאדם מחפש נתיבים ישרים שיוליכו אותו בדרך ה', הוא שואף שהתורה היא זו שתכוון אותו. רוב בני האדם נבוכים משאלות קשות כשאין בידם לדעת מה רצון ה' יתברך במצבים מורכבים, ולכן עליהם להתייעץ עם תלמידי חכמים גדולים על מנת שידעו את הדרך אשר ילכו בה.

מה המקום של רב בחיי?

אם אתה יודע את כל התורה כולה, וכל השאלות הקשות של מהלך החיים שלך ושל סביבתך נפשטות לך מעומק כבשונה של התורה, כנראה שיש מקום לשאלה זו. למרבה הפרדוקס, דווקא ענקי עולם ששאלות רבות מגיעות לשולחנם, מרגישים צורך עצום שיהיה להם רב. מפני שלעולם אי אפשר להימלט מן הספק ומכובד האחריות של שיקול דעת בשאלות שהחיים מביאים לפנינו. אבל מי שלא יודע את התורה כולה זקוק לרב כדי שהתורה תדריך את חייו. זוהי ההדרכה האמיתית שבה אנו חפצים ואין לנו בלתה דעת אמיתית, מוסר אמיתי ויושר אמיתי. אנחנו זקוקים להנחיה אלוקית שתורה את דרכנו על כל צעד ושעל. כל ימי גדלתי בין החכמים וראיתי עד כמה הגדולים היו צריכים לרבותיהם שיאירו את עיניהם מהו רצון ה' באמת, ומה נענה אנחנו, אזובי הקיר?

באילו נושאים צריך לשאול את הרב ובאילו לא?

כל עניין שיש לך בו ספק מה ההלכה, צריך לשאול את הרב. אבל כל אדם צריך לדעת מספיק תורה בעצמו כדי שיוכל לפחות להבין מה לשאול. ובמקום שלאדם אין ספק מהי ההלכה מפני שלמד בעצמו או מפני מנהג אבותיו, והוא מקבל לכך גיבוי מסביבתו המוסמכת, הוא אינו צריך לשאול.

יחד עם זאת, ככל שיותר לומדים את ההלכה, בדרך כלל מתרבות השאלות ולא מתמעטות, מפני שאדם הופך להיות מודע לפרטים שכלל לא נתן את ליבו אליהם. אדם צריך להיות קשוב ולבחון את עצמו מדי פעם, האם אין בהתנהלותו דברים שהוא סבר שידועים לו אבל אחר כך גילה שההלכה שונה ממה שהוא חשב. במקרה כזה עליו לפשפש יותר במעשיו ולבחון אולי יש עוד שאלות שנעלמו מעיניו, לברר וללבן אותן. מלבד זאת, בשאלות של הדרכה בעבודת ה', בהנהגת ציבור, במצבים סבוכים בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ובכלל בשאלות בעלות משקל רב, נכון להתייעץ עם רבו עד שישמע ממנו שבנושאים כאלה הוא יכול להכריע לבד. אשרי מי ששם אוזנו כאפרכסת ללמוד תורה, ובוודאי מרבו שממנו הוא מקבל תורה.

עד כמה הרב שלי צריך להכיר אותי?

יש מנהלים מסוגים שונים, רמטכ"לים מסוגים שונים וגם רבנים מסוגים שונים. יש כאלה שנתייחדו בעבודה המיוחדת שלהם שגורמת לסובבים אותם להידבק בדרכם, יש מי שניחן יותר בהסברה מפותחת ומחודדת, יש שהעמיקו חקר בעניינים אמוניים ופנימיים ויש שהמומחיות הבולטת שלהם היא הכרת תלמידיהם. כולם גם שייכים בדרך כלל למעלות האחרות, אבל לכל רב יש את המידה שנתייחד בה, והדברים תלויים גם בצורך של התלמיד. מי שזקוק לכך שרבו יכיר אותו לעומק מפני שבלי זאת קשה לו להתפתח, צריך למצוא רב כזה, אבל בלי למתוח ביקורת על דמויות שהמעלות שלהן נמצאות במקומות אחרים. לא רק שהם לא פחות יקרים אלא שאפשר שלעתיד, לאחר שהתלמיד ייצב את הבסיס שלו, הוא יזדקק דווקא לרבנים מסוג אחר.

עד כמה הרב שלי צריך להכיר אותי?

 הדבר תלוי בגורמים רבים. אם זה לצורך מענה הלכתי בלא שעת הדחק, ההיכרות יכולה להיות מינימלית ואפילו בלא שום היכרות. ככל שהשאלה עוסקת בעניינים שהמבנה האישיותי הוא בעל השלכה, ואפילו בשאלה הלכתית, קל וחומר בהדרכה, ההיכרות צריכה להיות גדולה יותר. ואף על פי כן, כבר מצינו לגדולי עולם שהיו עונים לשואליהם תשובות בעניינים אישיים עדינים ומורכבים עצות נבונות וישרות באופן מופלא גם עם היכרות מועטה בלבד, מפני גודל חכמתם.

נוסף לכך, ישנם מומחים לסוגים שונים של שאלות, שמכיוון שהם בעלי נסיון רב בתחום מסוים, הרי הם כגדולים באותו תחום ובאפשרותם לסייע לפונים אליהם בתחום התמחותם. וכשם שהדברים נכונים באנשי חול, כך ויותר הם נכונים באנשי קודש.

מה פירוש האמרה "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו"?

 אין להתפלא על כך שגדולי רבותינו היו מצויים במאבק כנגד היצר הרע. כגודל החיוניות וכוחות החיים החיוביים שהיו בהם, נטע הקדוש ברוך הוא כוחות שעלולים לשמש גם לרעה.

בכל עת ובכל מצב יש לכל אדם בחירה חופשית. מאבק פנימי מתחולל גם בקרבו של צדיק )'בינוני' בלשון התניא( והוא עלול ליפול, כשם שבקרב הרשע טמון יצר טוב שיכול להפך את דרכו ברגע.

אלא שיש להיזהר מהמחשבה שבעצם 'כולנו בסירה אחת' ושאין הבדל מהותי בין הצדיקים ובינינו. הצדיקים מכריעים את כל המאבקים לטובה. דווקא בגלל שיצרם גדול ובכל זאת הם מנצחים אותו, קדושתם גדולה מאחרים.

ואם אנו שומעים על ענקי עולם שיש בהם חטא – עלינו לעיין כיצד להבין זאת נכונה, כפי שאמרו חז"ל: "כל האומר פלוני חטא – אינו אלא טועה".

לאור חקירות והרשעות של רבנים נפגמה לי אמונת החכמים.

זהו אכן ניסיון לא פשוט. אנו דבקים ברבותינו שהם בשר ודם, ואמרו חז"ל "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" (אבות ב').

מקובלים אנו ש"טובים דודיך מיין", חביבין דברי סופרין יותר מיינה של תורה (שיר השירים רבה). מפני שדווקא תורה שמופיעה בקרבנו, עם האפשרות ליפול, חודרת לתוך המציאות המסובכת, ומהפכת חושך לאור ומר למתוק. וכן היא משובחת בעיני ה' יתברך אף יותר מתורה שבכתב, שהיא תמימה וטהורה.

אנו מחזיקים את המטבע משני צידיו: גם שמחים בהתגלות ה' בקרבנו ובקרב תלמידי חכמים זכים וקדושים, וגם יודעים לבחון ביושר אימתי היה כשלון חס ושלום.

אם חז"ל הקדושים חוו זאת, זה עוזר לנו, הפשוטים, להאמין שהתורה תהפוך את כל כישלונותינו וחולשותינו לטובה.[2] 

בעקבות הזעזוע מהרב מצפת שנפל בעבירות חמורות, איך אפשר לסמוך על רבנים?

פעמים רבות העיניים נמשכות רק לחסרונות. אכן צריך לטפל בחסרונות הללו, אבל עם זאת צריך לראות את התמונה בשלמותה, להביט בטוב כדבר עיקרי וברע כשולי ומקרי.

המקרה שלפנינו מחזק את הטענה הזו: כששלושה רבנים ישרים ונאמנים, אשר למרות קרבתם ואהבתם לרב החוטא, לא נשאו לו פנים, לא טייחו ולא ברחו, אלא ישבו בכובד ראש, בישרות ובאחריות גדולה לברר וללבן את התלונות, וגם אמרו לו דברים קשים וחדים, העבירו אותו מכל תפקידיו ועודדו את הנשים

להתלונן במשטרה – וכי כל זה לא מגביר את אמוננו ברבנים? האין זה מגביר את האמון שגם אם יימצא בקרבם יוצא דופן, שודאי אינו מייצג והוא חוטא ופושע, הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שיבערו את הרע מקרבם, ולא יחושו לשמם של הרבנים ואפילו לחילול השם?

נכון, כשרב חוטא ופוגע פגיעות מהסוג המדובר הדבר מפליא את דעתנו, כיצד דבר כזה יכול לקרות? אבל פליאה זו עצמה מעידה שהדבר יוצא דופן. נדמה לי שבהקשר הזה אנו צריכים ללמוד שאין אדם חסין ואין אפוטרופוס לעבירה.

כולנו צריכים שמירה, וכולנו צריכים לחשוד אם אנו מזהים דברים שאינם תקינים. כשגבר או אישה

פוגשים חציית גבול וזלזול בהלכות בשולחן־ערוך, בודאי בהלכות עריות, הם צריכים לחשוד, לבחון, לשאול ולא ללכת שבי אחרי מאן דהו, יהיה מי שיהיה.

עם זאת, תלמידי החכמים הם מאור עינינו ולאורם אנו הולכים. הכאב העצום על מה שקרה מובן ונצרך, והדבקות בה' ובתורתו צריכה התגברות מיוחדת דווקא בזמנים כאלו.

האם מותר ללמוד תורה מפי רבנים שנחשדו או הורשעו במעשים לא ראויים?

כלל גדול קבעו רבותינו: "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו". אמנם מי שיתפוס כלל זה כפשוטו לא יוכל ללמוד תורה לעולם, חלילה, שהרי מי יאמר שמסתובבים בתוכנו מלאכי ה'? אולם הביאור הוא שהרב צריך להיות לפי ערך הדור ומעלותיו – איש מעלה בעל מידות טובות, ולא אדם שהתפרסמו עליו עניינים חמורים שאינם ראויים.

עם זאת, אם הרב רק נחשד חשד בעלמא, יש להפקיד את העניין בידי אדם ראוי ונאמן שיברר את העניין, אולם משנודע שאכן כך, אדם זה אינו הכלי הראוי להעביר את התורה.

אם חכמינו ז"ל היו כל כך חכמים, מדוע הם לא פיתחו את הטכנולוגיה?

עיקר מעלת חכמתם של רבותינו היא בדבקות האלוקית שלהם. הביקוש שדחף אותם לתור בחכמה ולחקור אחר תבונות נעלמות לא היה הרצון לדעת את העולם כפי שהוא ענף תלוש, אלא הרצון להיות קשורים ודבוקים לשורשו האלוקי של כל המצוי.

זאת בעצמה חכמה עליונה: לבחור את המושא הנכון של מחקריי ותחומי התענינותי. "ראשית חכמה יראת ה'". ראש ועיקר החכמה הוא לעסוק בדברים הנכונים, ורק עניין אחד הוא שורש לכל, והוא דעת אלוקים. חכמי ישראל עסקו בכל הענפים הקרובים והמחוברים לשורש הזה, והותירו ענפים רחוקים ומנותקים כמו טכנולוגיה לדמויות אחרות, בעם ישראל ואף באומות העולם. חכמינו לא בושו לומר שבעניינים אלו הלכה כחכמי אומות העולם.

קשה לי עם סיפורי מופתים הזויים ומוגזמים. מה צריך להיות היחס הנכון אליהם?

גם מכות דם וצפרדע יכולות להישמע למישהו כסיפורי מופת הזויים ומוגזמים, ולא פחות מכך קריעת ים סוף, מעמד הר סיני וירידת המן.

הניסים הם מיסודות אמונתנו והם מראים שהטבע אינו מגביל את הבורא ומה שקובע את גורל האדם הם סיבות מוסריות ותורניות ולא סיבות חומריות.

יחד עם זאת, אין מצווה להיות פתי. גם בדורנו יש צדיקים שהקדוש ברוך הוא מנהיג אותם בדרך שלמעלה מהטבע, אולם זה תחום שמטבעו עלולים מאוד ליפול בו שקר ורמאות והוא מזקיק זהירות רבה.

צדיק אמיתי יאמר לנו שהעיקר הוא לדבוק בה' על ידי תורתו ומצוותיו. אין צורך להעסיק את מוחנו בשאלה מה בדיוק אמת או לא, אלא לעסוק בעבודתו ובאהבתו יתברך, כי זה כל האדם.

יש רבנים שמשמיעים בדרשות שלהם כל מיני נבואות. מותר לי להאמין להם?

אין נביאים בדורנו. יש רבנים שמתוך לימוד התורה שלהם הם יודעים את ההנהגה האלוקית ומשרטטים קוים אל העתיד מתוך ניתוח המצב בהווה. יש כאן תקוות לגבי העתיד הרחוק אבל לא ודאות לגבי הדרכים המדויקות והפרטים. לעתים יש בדורנו גם התנוצצויות מסוימות של רוח הקודש, אבל הן מעטות, אינן בעלות תוקף של ודאות ואיננו יכולים לדעת מתי זו תקווה, ומתי מעבר לכך.

אין מצווה ולא בטוח שיש תועלת לעסוק בכך. גם אם נדע את הדבר הנכון, לעתים הדבר עלול להרפות את ידינו ולגרום נזק. עיקר העיקרים הוא לעסוק בתורה ובמצוות ולקיים את מצוות "'תמים תהיה עם ה' אלוקיך' – אל תחקור אחר העתידות".

למה יש צדיקים שלא היו מוכנים לומר דבר שלא שמעו מפי רבם? ואולי היה להם חידוש גדול בעולם?

התורה מתחלקת לשתי פנים ולשתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. השורש האלוקי הוא העיקר שבתורה, והענפים הם השכל האנושי שמרבה את התורה שבעל פה. גם היחס בין רב לתלמיד מבטא יחס בין הרב האלוקי שאחוז בשלשלת מסירת התורה מאז נתינתה בסיני, ואילו התלמיד הוא המקבל האנושי.

ההכרעה שלא לומר דבר שלא שמע החכם מפי רבותיו היא מפני שהחיים השורשיים המגיעים דרך הרב כל כך עשירים בעיניו, עד שהוא דבק רק בהם ואינו רוצה למעט אותם על ידי אחיזה בענפים.

מעניין שאותו רבי אליעזר שלא אמר דברים שלא שמע מפי רבו, אמר גם דברים שלא שמעתם אוזן מעולם. מפני שדוקא מי שמידבק בשורש, מתחדשים לו עניינים בעומק נפלא הרבה יותר מסברת השכל האנושי. 

אם נשאל עשרה רבנים את אותה שאלה, נקבל עשר תשובות שונות. איך נדע מי צודק?

כבר נשאלה שאלה זו בבית המדרש של חז"ל על בית שמאי ובית הלל, וכבר ניתנה תשובה שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, כמובן בתנאי שכולם יראי שמיים ולומדי תורה כסדר השתלשלותה מסיני, מבלי לסטות ימין ושמאל מרצונו יתברך ומדברי רבותינו שבכל הדורות.

כאשר אדם רואה שנחלקו פוסקי הדור בעניין מסוים, עליו להסתכל על דעתם של רוב מניין ובניין של גדולי הדור, אלו שתלמידים חכמים רבים שואלים אותם ומתייעצים איתם בשאלות בהלכה.

אלא שבדרך כלל אין צורך בכל זה מפני שלכל אדם יש את הרב שלו, או מצד מקומו או מצד מקום גידולו התורני, וילך אחר רבו שכבר עשה את כל מלאכת הבירור למען צאן מרעיתו.

מה עושים כאשר שומעים אנשים שמבזים צדיקים?

ראשית, כואבים. התורה אומרת שכבוד הצדיקים הוא ככבוד שמיים, ודבר זה למדנו מתורתו של רבי עקיבא. שמעון העמסוני היה דורש את כל ה"את" שבתורה כריבוי עד שהגיע לפסוק "את ה' אלקיך תירא" ואמר שאין יכולת לרבות יחד עם הקדוש ברוך הוא משהו נוסף, עד שדרש רבי עקיבא "את ה' אלקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים. כלומר, לדעת רבי עקיבא הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על הצדיקים ומצרף אותם אליו, ולכן הכאב הוא עצום. ובוודאי יש מקום למחות ולהביע את הכאב, אלא שבדורנו תוכחה ומחאה הן מורכבות ומסובכות, ולכן הן מאוד תלויות הקשר. אבל מצוות תוכחה צריכה להיעשות. אם אפשר על פי השערת המציאות לשנות משהו – צריך לעשות כל שבידנו. ואם לא, לפחות להביע את מחאתנו על חילול שם שמיים בדרך המועילה ביותר. ובדורנו, מאור פנים הוא הדרך היותר מומלצת.