מה ה' רוצה להגיד לנו?

הקדוש ברוך הוא אומר לנו כמה דברים, וצריך לדעת לסדר אותם אלה מול אלה. בהלכות תענית אומר הרמב"ם שיש מצוות עשה של צעקה בעת צרה, ומדרכי התשובה שלא נאמר שמקרה הוא אלא נתעורר על ידי הצרה לזעוק ולהתחנן ולשוב בתשובה. וזה מה שהקדוש ברוך הוא אומר לנו בימים אלה.

אבל עם כל חשיבות המצווה הזו, יש מצווה חשובה הימנה בהרבה, והיא שהקדוש ברוך הוא אומר לנו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". ה' מצווה אותנו ששמירת הנפש תיעשה באופן חריף וקיצוני, ולכן הוא מדגיש "מאוד", ביטוי שאינו מצוי בדרך כלל במצוות התורה.

החובה העיקרית היום היא לתשומת לב מרובה ולשינוי דפוסי החיים עד יעבור זעם. זו לא מלאכה קלה, לא קל לשבת כל היום בבית או ללחוץ על כל כפתור של מעלית ועל כל ידית למילוי דלק רק על ידי כפפות, אבל המצווה המרכזית שה' אומר לנו היא לשנות את סדרי החיים באופן האמור ולהתרגל לא לקחת שום סיכון, מפני שבשעת התפרצות של מחלה כזו רק שמירה יתרה ביותר יכולה להציל מהידבקויות מעבר למינימום שאי אפשר למנוע. וככל מצווה – צריך לעשות גם אותה בשמחה, ויש שמחה גדולה בשמיים שכל כך הרבה יהודים עושים מאמץ גדול כדי לקיים מצווה גדולה כל כך שדוחה כמעט את כל מצוות התורה.

האם זה בגלל משהו שעשינו?

השאלה הזו עלולה מאוד להסיט אותנו מהעיסוק המרכזי בהישמרות והצלה.

אם חובש רואה לפניו תאונת דרכים ומתחיל לשאול שאלות כמו 'למה הקדוש ברוך הוא עשה כך' – הרי הוא שופך דמים, מפני שהוא מעכב את ההצלה של הפצועים. ובשעות כאלה כל רגע של עיכוב עלול להיות מסוכן. בימים כגון אלה, כל הידבקות עלולה להיות מסוכנת לאדם עצמו וגם לרבים אחריו, ולכן רק מי שחש ודאות שכולו עסוק רק בהצלה הנצרכת, וששאלות כאלה לא יטרידו אותו בלהיות נתון לה כל כולו, יכול להתפנות לשאול אותה.

ולעצם השאלה, האם אנחנו יכולים להבחין בעניין מסוים שהוא ה-סיבה ? בעיניי זהו דבר קשה מאוד, יש פנים רבות והקדוש ברוך הוא מסתיר מאנשים רגילים את הסיבה המדויקת. העוסקים במציאת סיבות פעמים רבות מקשים ולא מרוממים. לעצמי אני מזכיר שוב ושוב שתשובה בדורנו צריכה להיות באופן של אהבה ושמחה.

ה' הרי רוצה שנעשה את כל המצוות כחלק מציבור. אז איזה ערך יש לתפילה שלי עכשיו בבידוד?

התפילה בציבור היא ודאי מעלה גדולה ועצומה, אבל היא לא תנאי שבלעדיו אין ערך לתפילה. נכון שתפילת רבים נשמעת תמיד, אבל גם יחיד שמתפלל – הקדוש ברוך הוא בוודאי שומע תפילתו, כמו שאנו אומרים בתפילה, "ברוך אתה ה' שומע תפילה" – כל תפילה.

ואדרבה, דווקא בשעות האלה יש לתפילה מעלה יקרה ביותר, מפני שתפילה וזעקה בעת צרה היא תפילה מדאורייתא ליותר דעות, וכך אומר שלמה עם הקמת בית המקדש הראשון: "ואתה תשמע השמיים מכון שבתך וסלחת ועשית, ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו". וכן אומר הפסוק "תפילה לעני כי יעטוף", שדווקא ממצב של עוני, עינוי וצער התפילה באה ממעמקי הלב, והיא נשמעת ביותר, ובעזרת השם, ה' יראה בעוניינו וישמע תפילתנו ויראה בצערנו שאין אנו יכולים לבוא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כימים כתיקונם, ויגאלנו בגאולה שלמה אמן.

השנה יש לי תשובות יותר מעניינות לשאלה "מה נשתנה" מאלו שכתובות בהגדה.

נדמה לי שאם רוצים לקשר את ההגדה לשעות המיוחדות של צרת הקורונה, יש מקורות נוספים כמו "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". יש פה זיכרון נפלא, וכשאנחנו רואים צרות מתרגשות ובאות אנחנו נזכרים בשבועה ובהבטחה האלוקית שעמדה לאבותינו, ובעזרת השם תעמוד גם לנו ותושיע אותנו מכל צרותינו. וכן מצינו ב"נשמת כל חי" שאנו אומרים בסיום ההגדה, "ממצרים גאלתנו, מבית עבדים פדיתנו… מדבר מלטתנו". שנזכה שימלט אותנו ה' מכל צרותינו, אמן.

איזה לחץ! איך חוגגים את ליל הסדר לבד?

ההלכה אומרת שאם אדם נמצא לבדו בליל הסדר, עליו לשאול את עצמו את הקושיות ולענות לעצמו את התשובות. ולמדנו מכאן שהאפשרות לחוג את ליל הסדר לבד, או כמעט לבד, איננה דבר חדש. אבותינו בכל הדורות קיימו את סיפור יציאת מצרים גם בשעות יפות ונפלאות וגם בשעות קשות ובצרות, ואדרבה – לפעמים דווקא בשעות שבהן מרגישים את הצרות, תחושת היציאה מהמיצרים בולטת ונוגעת יותר.

ועוד למדנו מכך שכשאדם נמצא לבדו הוא 'משחק' בליל הסדר את שני הצדדים – גם את השואל וגם את העונה. הוא גם הסקרן המקבל, וגם המוסר את בשורת הישועה האלוקית לדורות הבאים. היכולת להיות בשני הצדדים מצריכה מאתנו איזשהו משחק שהוא צעד נוסף על המשחק של שאלת השאלות בליל הסדר, שגם הילדים הקטנים יודעים את התשובות עליהן. התוספת הזו מחדדת אצלנו את עיצומו של יום, שבו יש המשכיות של ההארה של יציאת מצרים מדור לדור, מאב לבן. והשנה אנחנו צריכים להיות האב והבן גם יחד.

האם אנחנו יכולים לדעת את הסיבות שבגללן באה הקורונה?

יש הטוענים שרק נביא יודע לפרש את הסיבה האמיתית בהיסטוריה. אבל זו טעות. מצאנו מצוה מהתורה לפשפש במעשינו בשעת צרה, והרמב"ם פוסק כי מי שאומר שהדבר הוא ביד המקרה הוא אכזרי. ודאי שהקב"ה מדבר אלינו מתוך המאורעות, ומורה לנו לשוב בתשובה. ולא זו בלבד, אלא שחכמינו למדו מעומק חכמתם איזו צרה מגיעה בשביל איזה עוון.

אלא שדורנו הוא דור של שינויים מרחיקי לכת בכל מערכת היחסים שבין הקב"ה לישראל. לכן ההסברים על המאורעות שעוברים עלינו יכולים להתפרש בהרבה יותר כיוונים מאשר בדורות אחרים: כחבלי משיח או כעונש, באופן פרטי על כל יחיד או בגלל עניין כללי.

אני בוודאי איני יכול לתת טעם, אך דבר אחד אנו יודעים – המשבר מביא צמיחה, ובעזרת השם גם המשבר הזה יביא לנו צמיחה בגשמיות וברוחניות עד בלי די, ויצעיד אותנו הלאה, כהסברו הנפלא של הגאון מווילנא: "עת צרה היא ליעקב וממנה" – כלומר על ידה – "יוושע".

איך שומרים על עבודת ה' אותנטית בתקופת זום ותורה ותפילה וירטואלית?

אנחנו מאמינים בני מאמינים שההנהגה האלוקית מנהלת באופן מושלם את התנאים לעבודתנו, ובתוך התנאים הללו אנחנו צריכים לתת את כל כולנו לעבודתו יתברך לא מעמדת ה'מקשן' למה המצב אינו אחר, אלא מעמדת ה'תרצן' שעובד את ה' בכל תנאי ורוצה לשפר את המציאות על פי רצון ה'. אנחנו עושים את רצון ה' לא כפי דמיוננו, אלא על פי הנתונים שהקב"ה מניח אותנו בהם.

יתר על כן, הבעל שם טוב הקדוש הסביר את דברי דוד המלך, "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי בארץ ציה ועייף בלי מים", שדוד המלך נאלץ לעבוד את ה' בברחו בתנאים קשים, ודווקא שם הייתה לו קרבת אלוקים מיוחדת עד שהוא ביקש שגם כשישוב לקודש הלוואי שיהיו לו אותן ערגה, צימאון ודבקות – "כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך". מתוך הארץ ציה של אילוצים, זומים ועולם וירטואלי שהתרגש עלינו, אנחנו צריכים להיות בצימאון כל כך עמוק שאפילו כשנשוב אל הקודש, נתגעגע לצימאון הגדול הזה.

בתי הכנסת אמנם מתרוקנים בגלל הקורונה, אבל נוסחי התפילה מתערבבים והתפילה ברחובות שוקקת חיים. האם צריך להצטער על כך?

ודאי שכן. אם לא היתה מגפת הקורונה, היינו מתפללים בבתי הכנסת בהדרת מלך בתי כנסת נקראים מקדש מעט, התפילה שם נשמעת יותר מפני ששכינה שורה שם ולכן יש בבית הכנסת יתרון גדול. ורבותינו דיברו רבות בשבח בית הכנסת, ואמרו למשל שמן הפסוק "אלוקים ניצב בעדת א-ל" לומדים שהקב"ה מצוי דווקא בבית הכנסת, וכן דרשו על הפסוק "דרשו ה' בהימצאו" – היכן הוא מצוי? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

ואף על פי שבכל משבר יש אוצר שגנוז לנו, זו אמירה שאנו צריכים לומר אותה אבל להכיר את הבדיעבדיות שלה. בינתיים אנו מתגעגעים מאוד, ובעזרת השם כשתסור מאיתנו המגפה במהרה, נחזור בשמחה עצומה לתפילות בבית הכנסת, ונקיים "ברוב עם הדרת מלך".

איזה מין "זמן שמחתנו" הוא זה בלי אורחים, בלי סעודות, בלי שמחת בית השואבה ובלי ריקודים?

ידיד קרוב שלי היה בצעירותו משמש של אחד מעובדי ה' הגדולים בירושלים, שלא עלינו אשתו היתה חולה, הוא עצמו היה עיוור ובני הזוג לא זכו לילדים. שנה אחת בליל הסדר החבר וידידו שהצטרף, הכינו את השולחן עם המצות, היין וכל צרכי החג, וכשחזרו מבית הכנסת התיישבו לסדר. לפתע האישה יצאה מחדרה, משכה את המפה, ניפצה את הבקבוק והכוסות ושברה את המצות. הם טרחו לנקות, לערוך מחדש ולהביא מצות מהשכנים, וכשסיימו אמר להם אותו עובד ה':

"אני רוצה לספר לכם מה זו שמחת החג. תארו לכם אדם שיש לו עשרה ילדים, כולם לומדי תורה עם משפחות ענפות, ושנה אחת הגיעו אליו כולם לליל הסדר, לבושים ומצוחצחים, הכוסות בוהקות, היין משובח והמצות מהודרות, ובפי כולם דברי תורה נעימים ונחמדים. דעו לכם שזה אינו עיקר שמחת החג! ואילו אנחנו כאן זוכים לשמחת חג אמיתית – השמחה בה' יתברך, שהוציאנו ממצרים ופדה אותנו מבית עבדים ואנחנו אומרים לפניו שירה חדשה על גאולתנו ופדות נפשנו!" והלוואי שנזכה לשמחה כזו.