אני רוצה לחזור בתשובה אבל לא יודע אפילו מאיפה להתחיל.
בווידוי של יום הכיפורים אין חובה גמורה לפרוט את החטאים, ולהלכה אנו פוסקים שמי שאומר "חטאתי, עויתי, פשעתי" יצא ידי חובת וידוי ביום הכיפורים. ודאי שהוא התכוון בזה על כל חטאיו, והפירוט אינו עומד כתנאי. ולכן אם אינך רואה את היער מרוב עצים, אתה יכול לחזור בתשובה כללית, להתוודות על כלל חטאיך, ולצאת בזה ידי חובה.
יחד עם זאת, האמירה שאיני יודע מנין להתחיל – יש בה גם עצת היצר ובריחה. יש כמה דרכים למצוא איך להתחיל, והדרך הפשוטה היא לעשות חשבון מה הם הדברים שאתה פוגש בחייך שגורמים לך לחטוא, לברור מתוכם את החטאים החמורים יותר ולתקן אותם בראשונה, ואחר כך להתקדם גם לאלה שפחות חמורים.
איך אני אעשה תשובה על כל החטאים שלי? אני לא זוכרת לפחות חצי מהם…
זיכרון החטא אינו תנאי לתשובה. ואף על פי שכשאדם זוכר את החטא אזי התשובה יותר מדויקת ומרפאת, אולם, עיקר מעלתה של התשובה היא לא בפעולתה על החטא אלא בפעולתה על החוטא. כשאדם מתחרט על כישלונותיו ורוצה ללכת בדרך ישרה, הרי הוא הוציא עצמו מכלל חוטא והניח את עצמו בכלל בעלי התשובה. ואפילו חטאים שאינו זוכר נהפכים לו על ידי כך, ויכולים גם להתהפך לזכויות בתשובה מאהבה.
מערכת יחסים חדשה נוצרה בין החוטא והקב"ה, ולא בין החוטא והחטא. לכן אין הזכירה מהווה תנאי, ולעתים, למרות מעלתה הגדולה, היא גם מהווה מכשלה שצריך להיזהר בה, מפני שזכרון החטא עלול לעיתים לגרום לרפיון ידיים, לייאוש ולחולשה שמונעת את עוצמת התשובה. לכן העיקר הוא "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" – לשוב לקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא.
מה הטעם לעשות תשובה אם אני יודע בלי צל של ספק שאני לא מסוגל להתנתק מהעבירה?
רבים מגדולי רבותינו דנו בדברי הרמב"ם שהתשובה תהיה "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". המפרשים ענו דבר אחד בסגנונות שונים, והוא: שאין הכוונה שהעתיד צריך להיכתב על ידי התשובה בוודאות מוחלטת, אלא שבשעת התשובה אדם באמת מתכוון ורוצה לשוב, ואם יבוא החטא לידו באותה שעה הוא ידחהו ויתגבר על יצרו. אבל אם לאחר מכן יבוא שוב היצר, אף שצריך יהיה להילחם בו, אין זה פוגם בתשובה.
הרב המבי"ט הביא דוגמה לדבר מאדם שהלך לנהר לטבול מטומאתו, וידע שבהמשך הדרך יש שרצים ורמשים שללא ספק יקפצו עליו ויטמאו אותו. ואף על פי כן, אם הוא נגע בכלי טהור לפני שהגיע לאזור השקצים, הכלי נשאר בטהרתו. כל זמן שהיצר לא הפיל את האדם, התשובה מועילה ומטהרת ובעזרת ה' על ידי כך יזכה להגביר את הטהרה ולהילחם ביצר ביתר שאת גם כשיופיע בשלב מאוחר יותר.
שבתי והתוודיתי שחטאתי, עוויתי ופשעתי, אבל אני מרגיש שנותר רושם בנפש. איך לתקן את הכתם שנשאר?
חסידים היו דורשים שאחרי שהקדוש ברוך הוא לוקח אליו את העוונות, החטאים והפשעים, כמו שנאמר "נושא עוון ופשע וחטאה", הוא עוסק בדיוק בשאלה הזו, ולכן נוספת המילה "ונקה". התיקון הגדול לא נעשה על ידינו, אלא על ידו יתברך. לאחר שהמשא הכבד ניטל מעל כתפינו, הקדוש ברוך הוא דואג שאף רושם לא יישאר, והוא מנקה ומצחצח את נפשותינו ואישיותנו מן החטא.
ואף על פי שלעיתים אנו מרגישים עדיין את כובד המשקל ואת שאריות הטינוף, אין זה סותר את המחילה שלו. הקדוש ברוך הוא כרת עליה ברית, כמו שאנו אומרים "הורית לנו לומר שלוש עשרה", ועל סמך זאת אנו מבקשים "זכור לנו ברית שלוש עשרה". ולמרות שבפנימיות הכל נטהר, העבר ממשיך להתייצב בפנינו, מפני שהנושאים שבהם נפלנו בעבר הופכים להיות מפתח להתפתחות והתקדמות בעתיד. בפנימיות לא נשאר שום רושם, אבל בחיצוניות – אנו זוכרים את החטא כי זהו המפתח לתפקידנו בהמשך.
מה לעשות אם אני לא מצליח להתחרט על החטא? אי אפשר להכחיש שקצת נהניתי…
רק צדיקים מנקים את נפשם מכל שמץ משיכה אל החטא. הבינוני הוא זה שלעולם יתגבר על נטייתו להימשך אל הרע, אבל אינו יכול לעקור אותה מליבו. ועל כך אנו אומרים לפני ה' יתברך, "זָכוּר כי עפר אנחנו", כלומר נמשכים לענייני החומר, אלא שיש לנו בחירה להתגבר על המשיכה הזו.
והתשובה היא ההחלטה שמפני מצוות ה' ורצון ה' ואמונתנו במלכותו יתברך, אנו בוחרים שלא להיכנע לנטיותנו אל הרע אלא להתגבר עליהן. ויש בזה צד של מעלה אפילו יותר ממי שאין בו בכלל נטיה אל החטא. וכך מביא בעל התניא בשם רבותינו, שכאשר מתגברים על היצר הרע בעודו בתוקפו אזי מתייקר כבוד ה' למעלה מן הכל.
כתוב "רשעים מלאים חרטות". אז אם אני מלא חרטות, זה אומר שאני רשע?
אין תשובה ללא חרטה, אבל יש חרטה ללא תשובה. הנסיון להפוך את המשוואה אינו נכון. הכוונה לגבי הרשעים היא שהם מלאים רק בחרטות, והחידוש הוא שלמרות שהם ממשיכים ברשעותם, בתוך לבבם פנימה גם הם מרגישים עד כמה החטא הוא נורא. אלא שהחרטה לא מבשילה בתוכם לכלל הרהור תשובה, ובוודאי לא לכלל החלטה והסכמה לתקן את מעשיהם .
אבל כשיש החלטה לתקן את המעשים ויש רצון אמיתי להשתפר, החרטות בודאי מתלוות אליו, ועיקר התשובה היא החרטה. זוהי תשובת אמת. ויש כאן גם לימוד זכות על הרשעים, שאפילו הם, במידה מסוימת, מפני החרטה שלהם גם כן שבים בתשובה. ולכן אומרים ביום הכיפורים, "דרכך אלוקינו להאריך אפך לרעים ולטובים, והיא תהילתך", מפני שאנו מאמינים שכולם עתידים להיות שבי פשע.
התייאשתי מלעשות תשובה ולנסות להשתנות. איך אצא מזה?
הייאוש שלך הוא מסקנה מוטעית מפרשנות שגויה. נדמה לך שמפני שאתה שב וחוטא, התשובה שלך היא שקרית, אין בה טעם והיא אינה רצויה לפני ה' יתברך, וממילא גם אין סיבה להתאמץ כל כך ואתה מרים ידיים. אבל זוהי פרשנות לא נכונה משום שהתשובה יקרה היא עד מאוד, הרבה למעלה מן החטא. ואמרו רבותינו שמידה טובה מרובה ממידת פורענות אחת לחמש מאות, ולכן אמר רבי נחמן שאם אתה מאמין שהחטא מקלקל, אתה צריך להאמין פי חמש מאות שאפשר לתקן.
על כך אומר הכתוב שהקדוש ברוך הוא הוא "רב חסד". למרות שהאדם נופל וקם פעם אחר פעם, הקדוש ברוך הוא מרבה לסלוח לו עד אין קץ, מפני שהמושג ריבוי אצלו יתברך שונה לגמרי מהריבוי אצלנו. וכמו שכתב בעל התניא, "במידת הקדוש ברוך הוא אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים, כי המחילה היא ממידת הרחמים, ומידותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית אלא בבחינת אין סוף".
הרמב"ם אומר שצריך לחזור בתשובה ולומר שלא נחזור לעולם לחטא. אבל בתוך תוכי אני יודע שאני לא באמת מתכוון לזה, אז עדיף לשקר?
אם אדם רוצה בשעה זו לעשות הכל כדי לא לשוב וליפול בחטא, למרות שהוא מודע לכך שהיצר הרע יתקוף אותו שוב, הוא מקיים בכך את דברי הרמב"ם. וגם אם אחר כך הוא יפול, הנפילה אינה מעידה על חוסר כנות ואינה עוקרת את מעלת התשובה שהאדם עשה.
המבי"ט הביא לכך דוגמה: אם אדם הולך לטבול בנהר מטומאתו, אך בסוף היום הוא ייטמא שוב, האם נאמר שטבילתו אינה טבילה? ודאי שלא.
קיומו של יצר הרע אינו מבטל את כוח התשובה. והרמב"ם עצמו כתב שתשובה שלמה היא תשובה שאדם עושה כאשר כוחו במותניו והתשוקה שלו לחטא במקומה עומדת, ובכל זאת האדם מתגבר. אם תוך כדי התשובה, אדם רוצה לחטוא בשנית, הרי זה כטובל ושרץ בידו. אבל אם רק היצר הרע שלו רוצה בכך, והאדם עצמו רוצה לנצח אותו, זוהי תשובה שלמה.
אם ה' באמת סלח לי ביום כיפור שעבר, למה צריך להתוודות על חטאים שעשיתי לפני יותר משנה?
ראשית, הלכה מפורשת היא שאין חובה להתוודות על חטאים שעשינו קודם יום הכיפורים שעבר, ויתר על כן – יש הסוברים שזהו חסרון "ככלב השב על קיאו". ובכל זאת, החטא היה נתח של חיים שנפגמו, ובתור שכזה הוא לעולם פרה ורבה. ולכן העיסוק בו מחדש באופן הנכון יכול להפיק ממנו עוד ועוד ממדי עומק.
את הפסוק "וחטאתי נגדי תמיד" מסביר בעל התניא כאמירה שאני שומר על החטא מולי – נגדי. כך אוכל להשתמש בזיכרון החטא בשביל להעמיק את דבקותי בה'. אני מניח אותו ממול כדי שיוכל לשמש אותי לצורך כך. ולכן אם אדם רואה שעל ידי שהוא ממשמש בחטאיו, גם באלו משנים קודמות, הוא מתגבר על ידי כך בתלמודו, בקדושתו ובבערה לדבוק בה' דווקא על ידי כך, הרי שיש בכך מעלה.
אפשר לתקן פגיעה באנשים שאינני מכיר?
כשאדם רוצה לשוב על דברים שאינו יכול לתקן באופן מדויק, הוא צריך לתקן בצורה רחבה. למצוא את הדרכים שיסייעו בידך להיזהר מליפול שוב מפגיעות מסוג זה, ויחד עם ההשתדלות לסור מהרע, להרבות ב'עשה טוב'. כלומר, לחפש את המקומות ההפוכים לאותן פגיעות ולהרבות שם בטוב ואהבה, פרגון, עין טובה וכל כיוצא בזה. כמובן שכדאי לצרף לזה תפילה, שהקדוש ברוך הוא בחסדו יגלגל את אותו הטוב כך שיגיע גם אל אלו שנפגעו, והם יתפייסו.
אני חושב שפגעתי בנציג שירות בטלפון, ואין לי מושג מיהו. איך עושים תשובה?
אנחנו לעיתים גורמים לקלקולים בין אדם לחברו שאיננו יכולים לתקן באופן אישי, כמו בדוגמה הזו. חכמינו לימדו אותנו שבמקום שהתיקון הישיר אינו בידינו, אנו צריכים לעסוק בתיקון כללי בענפים אחרים הנובעים מאותו שורש, ולהתפלל שהתיקון הכללי יועיל לרפא גם את אותו צער ועוגמת נפש שגרמנו לנפגע.
לכן התשובה הנכונה כאן היא להיזהר בכבודן של הבריות, ובאופן יותר פרטני – בכבודן של אותן 'דמויות שקופות' שאיננו נפגשים איתן כאדם לאדם, אלא כבעלי תפקיד ביורוקרטי שמשרת צורך טכני בלבד. יש לנו נטייה יותר חריפה להתעלם מהן ומצערן. יחס אנושי ולבבי לדמויות כאלה הוא גם נקודה מצוינת ממנה אפשר למנף ולהרים את כל המארג של יחסינו עם הזולת לטובה. נראה בעיני שחיזוק הציבור בעניין הזה מעל דפי 'קרוב אליך' הוא גם חלק מהתיקון.
איך עושים תשובה על כך שפגעתי באנשים שלא הכרתי ולא אפגוש שוב לעולם?
בכל פגיעה במצוות שבין אדם לחברו יש שני מישורים של חטא: האחד כלפי הרע הנפגע, והשני כלפי הקב"ה שציווה אותנו. העבירה כלפי שמיא צריכה גם היא תשובה, ומצווה מן התורה להתוודות לפניו יתברך ולבקש את סליחתו כמבואר בהלכות תשובה.
לגבי אלה שנפגעו ואין לנו מושג מי הם, אין בידינו יכולת לתקן באופן אישי, ולכן התיקון חוזר להקשר הכללי החברתי: להרבות בטוב ובחסד לאנשים, לראות אותם בעין טובה וללמד עליהם זכות. ככל שאנו מקרבים את אופי התיקון לאופי החטא, כך התיקון משובח יותר. לדוגמה, אם התעורר ויכוח בנושא שיש בו חילוקי דעות שאיננו שייך למצוות ה' ולתורתו, ותוך כדי ויכוח התפרץ כעס ומתוכו באה פגיעה, אזי היכולת להקשיב לדעות שונות, ראיית האמת שבהן כל זמן שאינן נגד רצון ה' יתברך, הסברת הפנים לדעה שונה משלנו והניסיון אפילו לשבח דעה אחרת ולכלול אותה במסקנה אם הדבר אפשרי, הם התיקון המיטבי שניתן בידינו.
איך עושים תשובה על כך שפגעתי באנשים שלא הכרתי, וכנראה גם לא אפגוש לעולם?
משאלתך מובן שאתה גם לא יכול למצוא אותם, שאם לא כן ודאי מוטל עליך לחפש ולמצוא. אך אם אין אפשרות כזו, כשם שבענייני ממון העצה היא לתת צדקה לזיכוי הרבים, כך גם בעניין שאלתך: על האדם שפגע באנשים שאינו יכול למוצאם להשתדל להיטיב לרבים כפי יכולתו, לכאלה שהוא מכיר ולכאלו שלא, ועל ידי כך ירבה טוב בעולם. ויתפלל לה' שעל ידי מעשיו הטובים יתגלגל הטוב גם לאותם אנשים שפגע בהם, ושה' ייתן בליבם לסלוח לו על פגיעתו. ובזה הוא עושה את מה שבידו.
קשה לי עם תפיסת הגיהנום וה'תיקונים' שמופיעה בכל מיני ספרים, התרגלתי לרעיון של "תשובה מאהבה" שמהפכת הכל. האם זו בעיה?
בוודאי, מפני שכל הכתוב בספרים הוא אמת ויציב ונכון וקיים, ובתורה יש מצווה מדאורייתא ליראה את ה' ולא רק לאוהבו. אולם כשהיראה מתפתחת, היא בעצמה מבינה את הכתוב בספרים בדרך עמוקה יותר.
נמשיל לזאת ליחסי אנוש, שגם בהם תשובה שנובעת מאהבה, סליחה והתקרבות טובה יותר מתשובה רשמית שנובעת מפחד שהמתח והמריבה יולידו דברים לא רצויים ויגבו מחירים גבוהים. ובכל זאת, תשובה אמיתית מאהבה מוכרחת לכלול בקרבה גם את החשש והיראה שבין קפלי ההתקרבות, צריך עדיין תיקון גדול, ופעולות כנות ואמיצות, כדי לטהר ולזכך מערכת יחסים שנפגמה על ידי חטאים גדולים.
המושג 'גיהנום' עוזר לנו להבין את גודל הפגם שיש בכל חטא, שבעולם הזה איננו יכולים לראות את משמעותו, ואחרי כל זאת עלינו לדעת שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, ולשמוח בכל מצווה מפני שהיא גדולה לאין ערוך מכל מה שאנו מסוגלים לתפוס בעולם הזה.
"עבר ושנה נעשית לו כהיתר" – איך הופכים את תחושת ההיתר חזרה לאיסור?
רבותינו אומרים ש"מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה". לפי זה, ההיתר המדומה שגורם לעבור עבירה נגרר מהעבירות הקודמות, ואם כן, ההימנעות שלא לעבור עבירה מחזירה את קדושת האיסור. כשאדם יימנע מלעבור עבירה ויתמיד בכך, הוא יחזור למקומו הבריא.
שמא תאמר, אם עבירה גוררת עבירה, איך אוכל להפסיק את המעגל? אלא שהשאלה היתה צריכה להישאל גם הפוך: איך יתכן שאדם שהיה במצב של מצווה גוררת מצווה, יצא מהמעגל החיובי?
הכללים האלה מלמדים על המנגנונים הפנימיים שמקשים עלינו או מסייעים בידינו בעבודתנו. אבל לא הקושי ולא הסיוע מבטלים את הבחירה! לכן, היכולת להפסיק את כדור השלג מצויה בידו של האדם.
בכל שנה אני מתוודה וחוזר בתשובה, ובמהלך השנה שוב נופל באותם הדברים אני מרגיש מובך מאוד לעמוד ככה לפני הקדוש ברוך הוא.
בעל התניא אומר שבכל תפילה אנו מברכים בשם ומלכות: "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח". וכמה היא מידת "מרבה" אצל ה' יתברך? עד בלי די. ואם בין צדיקי הדורות אנו מוצאים דמויות שהרבו לסלוח גם אחרי עלבונות וקנטורים מרובים, קל וחומר אליו יתברך שהוא מרבה לסלוח עד אין חקר.
אכן, מביך לשוב ולחטוא, לשוב ולחטוא, אלא שהמבוכה צריכה להיות מכוונת למקום האמיתי. כשאנו מוצאים עצמנו חוטאים למרות שביקשנו סליחה ולמרות שנסלח לנו פעמים רבות, המבוכה והבושה צריכות לאחוז בשורשי אישיותנו ולטלטלה. אם המבוכה רק "מלטפת" אותנו בשעת התשובה, סימן הוא שהיצר הרע עושה בה שימוש ציני – לא התשובה היא שמביכה אלא החטא! אדרבה, התשובה מחזירה אותנו אל האמת הטהורה של הנשמה, אל הרצון האמיתי שבקרבנו ואל העמדה של בנים לאבינו הרחמן, שחונן וחס עלינו בכל שעה.
נראה לי בלתי אפשרי לקיים כראוי חרטה, וידוי וקבלה לעתיד! מה לעשות?
האם אתה רוצה שהחטא יישאר כתוב בספר הזכרונות שלך? האם אתה רוצה להמשיך להיות שרוי בו? האם אתה רוצה שעתידך יהיה סלול עם אותם חטאים? נדמה שאם על אחת השאלות האלה נתת תשובה חיובית, לא היה כלל מקום לשאלתך.
אתה שואל מפני שאתה מבקש לשוב בתשובה שלמה. הרצון להתנקות ולהתנער מכל רושם של החטא מעידה כאלף עדים על כך שאתה מתחרט על המעשים שעשית. בעצם הבקשה לתשובה שלמה – כבר גנוזה תשובה שלמה.
ככל שנשים לב ונפנה זמן להתבונן עד כמה אנו זקוקים לקרבת ה', ועד כמה היינו רוצים להתרחק מכל חטא, כך בקשת התשובה תגדל בקרבנו ואנחנו נלך ונתעלה
איך אפשר לחזור בתשובה מתוך שמחה?
כשאדם יודע את גודל מעלת נשמתו, שהיא חלק א-לוה ממעל ממש, ועד כמה הקדוש ברוך הוא שמח בה; כשאדם יודע את גודל מעלת המצוות שמידתן גדולה מן העבירות לפחות פי חמש מאות (כפי שלומדים חז"ל מהפסוק "פוקד עוון אבות על בנים… ועל ריבעים, ועושה חסד לאלפים"); כשיהודי יודע שעל ידי התשובה נמחלים עוונותיו, ואף אם יהיו כשנים – ילבינו כשלג, ותתחדש כנשר נעוריו; ולא עוד אלא שבמידה בה הוא זוכה לתשובה מאהבת ה', אהבת התורה, אהבת המצוות ואהבת הטוב, כך זדונותיו נהפכים לו לזכויות – כשיתבונן האדם במכלול המפה בעין אמיתית, איך יוכל לשוב שלא משמחה?
אם אני חוזר בתשובה בגלל שקיבלתי מכה מהקב"ה, זאת לא צביעות?
ודאי שלא. מי שמתעורר לתשובה בעקבות יסורים, מבין נכונה את תכליתם וכוונתם.
הקדוש ברוך הוא לא מייסר את האדם כי הוא רוצה בסבלו –נהפוך הוא, כשאדם מישראל סובל שכינה אומרת "קלני מראשי, קלני מזרועי", וכן אומרת התורה: "ובכל צרתם לו צר".
הקדוש ברוך הוא, למרות הצער שיש לו עצמו בדבר, מביא יסורים על האדם כדי לעוררו ולהזכירו לחזור בתשובה. וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות תעניות) למי שבאות עליו צרות ולא מתעורר מהן, אלא אומר שדבר זה "ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית – הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות".
"במקום שבעלי תשובה עומדים". גם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. איך זה יכול להיות?
באור שבא מתוך החושך יש מעלה מופלאה כזו שאפילו האור שקדם לכל חושך לא מגיע אליה. כל חטא הוא נורא ואיום, אולם לאחר שאדם נפל למעבה החושך, דוקא לאור שבא משם יש יתרון עצום.
כמו סכר שעוצר את המים, וכשהוא נסדק מתנפץ השטף בקולות מים רבים אדירים – כך גם בעל התשובה, שמגלה עד כמה קרבת אלוקים היא החיים האמיתיים והיחידים ששווים את ערכם, וגעגועיו לחיים האלה פורצים כל גבול.
לתוקף הקפיצה הזאת – לא זוכים גם צדיקים גמורים. אף על פי כן אומר הרב קוק זצ"ל, שעל ידי שהצדיקים הגמורים זוכים להרחיב את מידותיהם הטובות מעל ומעבר לגבולם, הם טועמים בזה גם כן טעם של בעלי תשובה.
ברוך השם נולדתי בבית דתי, אבל אני רוצה להיות בעלת תשובה!
אבי מורי ע"ה היה חברו הטוב ביותר של הרב עדין שטיינזלץ ע"ה, מילדותם ועד אחרון ימיהם. הרב עדין גדל בבית חילוני ואבי מורי גדל בבית דתי, ופעם אמר לו אבי בתמיהה מבודחת: "האם זו חכמה לחזור בתשובה כשגדלת בבית חילוני?! אני גדלתי בבית דתי, ולמרות זאת חזרתי בתשובה…".
וכי חסר לנו על מה לחזור בתשובה? ראיתי כמה מגדולי הצדיקים בדור שלפנינו בעבודת התשובה שלהם. בפעם הראשונה שהלכתי לסליחות בילדותי, ראיתי את רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל והרב אברהם שפירא זצ"ל בסליחות ראשונות. כל הדרך הביתה חזרה, באמצע הלילה, חשבתי לעצמי איך יתכן שהצדיקים האלה אומרים "אשמנו, בגדנו"? ועדיין אין לי תשובה לעצמי על מה הצדיקים הללו שבו בתשובה באופן הפרטי חוץ מהשתתפותם בכלל ישראל. ובכל זאת, גם הם סברו שבדקות, באופן כזה או אחר, אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, מאחר וכולנו בני אדם. התשובה לא נועדה לחילונים, אלא ליהודים…
למה הרב קוק אומר שהתשובה כל כך קלה? היא דוקא מאוד קשה!
הגמרא אומרת שרשע גמור שאמר לאישה שתתקדש לו על מנת שהוא צדיק גמור, האישה מקודשת מספק, שמא הרהר תשובה בליבו. מצאנו השלכה להלכות החמורות של אשת איש, מתוך ההבנה שהרהור תשובה אדם הופך מרשע גמור לצדיק גמור!
כך מסביר גם הר"ן בדרשותיו, שהתשובה היא קלה ביותר מפני שהקדוש ברוך הוא אוהב את ישראל ולא הכביד עולו עליהם. התשובה היא דבר קל מאוד מפני שהיא אינה מצריכה מעשה ולא דרך ארוכה, אלא עצמיותה היא הרצון שלא להיות מקושר אל העבירה אלא מקושר אל ה' יתברך בכל נימי נפשו. להלכה, אם בוידוי של יום הכיפורים אדם אמר רק את המילה "חטאתי", הוא יצא ידי חובה.
מה עושים אם אין לי כוח לחזור בתשובה ולעשות חשבון נפש? כבד עלי…
כשאדם עומד מול משימה שאין לו כוח לעשותה, ובכל זאת הוא רוצה לעשות, עומדות בפניו כמה אפשרויות: אחת, לקחת משימה קטנה, ואפילו קטנה מאוד, מתוך הנחה שחוויית ההצלחה שתגיע בעקבות זאת תגביר את התיאבון למשימה קצת יותר גדולה, ולאט לאט כוחותיו ישובו אליו. אפשרות שניה היא להתקרב לאנשים שכבר עסוקים במשימה שכזו, ומתוך הקירבה יידלק הניצוץ גם בו. אפשרות שלישית היא להקדים לנסיונות הפעולה לימוד על ערך הדבר, על ערכה של תשובה ומעלתה.
אולם מאחר שהתשובה היא הרצון להיות יותר טוב, עצם הפנייה לשאול את השאלה גם היא דרגה של תשובה וכבר עוררה אותך להיות בבחינת בעל תשובה. ורבנו הרב צבי יהודה ע"ה היה מביא על הדרגה הזו את הפסוק מנחמיה: "החפצים ליראה את שמך", שעצם דרגת הרצון והחפץ היא כבר מעלה גדולה. אשריך שזכית!
מאיזו בחינה בעל תשובה עדיף מצדיק ? הרי הצדיק לא חטא!
עליון ונשגב לא לחטוא, ומיותר לומר שאיננו ממעיטים כלל בגדלותם ובערכם של צדיקים. יחד עם זאת, להתקרבות ממרחק יש טעם עמוק שלא זוכים לו כשעומדים תמיד מקרוב.
כשאנחנו נמצאים בחיק המשפחה ונפגשים באופן תדיר, איננו מתגעגעים. כשקרוב משפחה שב מנסיעה ארוכה לארץ מרחקים, יש בפגישה המחודשת חריפות ונעימות שאין במפגש התדיר.
כך גם כששב בן שהתרחק אל חיק אביו, ודאי שהשמחה כפולה ומכופלת, האהבה גדלה והקשר מקבל מימד עומק. בעל התשובה זוכה במעלות האלה ועל כן אומרים חז"ל שהדבקות שלו בה' היא ב"חילא יתיר" – הוא יודע את הרע, מכיר אותו ובכל זאת בוחר בתוקף את הטוב, כמים קרים לנפש עייפה.
לא רצחתי, לא גנבתי ולא שדדתי על מה כבר יש לי לחזור בתשובה?
אבי מורי מסביר תמיד שהדבר האחרון שאומרים בנוסח הווידוי של יום הכיפורים הוא "על חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב". תימהון לבב הוא התמיהה שיש במעמקי הלב: וכי אני לא בסדר? מה כבר עשיתי? וזו החתימה של הווידוי, מפני שגם אחרי שמנינו את כל חטאינו, שאלה זו עדיין עלולה להימצא בין קפלי הנפש.
על הפסוק "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ביאר הבעל שם טוב: לא יחטא באותו הטוב. וכי ראית מימיך תפילה שלא היה בה שום מחשבה זרה? למדת תורה שלא היתה בה שום פנייה לעניינים שאינם לשם שמיים? קיימת מצווה בכל לבבך, בכל נפשך, באהבה ויראה ללא שום בלבול?
רחוקים אנו מן השלמות מרחק רב, והיא אינה יכולה להופיע ביצירי חומר אף לא לרגע אחד. למרות ריחוקנו מן השלמות, התשובה באורה הגדול מדלגת על הפער והמרחק, ומקרבת אותנו חזרה אל מי שלמעלה מכל שלמות, ה' יתברך ותורתו הקדושה.
אז הרהרתי בתשובה , אז מה?
הגמרא אומרת שאם אדם אמר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק", היא מקודשת אפילו אם הוא רשע גמור, שמא הרהר תשובה בדעתו. מצד שני, אמרו חז"ל שהרהורי עבירה קשים מעבירה, ומכאן אנו למדים שעל ידי הרהור אחד אדם יכול להתהפך מיד מקצה לקצה.
הסיבה לכך היא שעיקר דמות האדם היא במחשבתו, שהיא הצד העליון שבו, ולא בפעולותיו. כשאדם חוטא בפעולה, איבריו החיצוניים והנמוכים נפלו בחטא, אך כשהוא מהרהר בעבירה הוא מטמא את היכלו הפנימי.
כשם שהדברים נכונים לעבירה, כך גם לגבי תשובה, ואף יותר מכך מפני שמידה טובה מרובה ממידת פורענות. כשעולם המחשבה שלנו עסוק בתיקון חטאינו ובתשוקה להתקרב אל ה', הפנימיות שלנו מתהפכת לטובה. וכשם שמחשבת עבירה דוחפת אותנו פעמים רבות לעשות את העבירה בפועל, כך כשאדם מהרהר בתשובה הוא נדחף לסדר את מעשיו על פי מחשבתו הטובה.
נשרף לי עוד יום ולא עשיתי כלום. איך להחזיר יום שלם שבזבזתי?
איבוד זמן הוא באמת אובדן שלא ניתן להשבה. אפשר להפיק ממנו לקחים וללמוד להבא, אבל אי אפשר להחזיר את הזמן שאבד. מצד שני, לבזבז זמן בשקיעה בדיכאון ובעצבות על הזמן שבוזבז זה להוסיף חטא על פשע.
כשאדם שב בתשובה על חטאיו, הוא צריך להתגבר בשמחה ולהיות בצער לזמן מוגבל ומתוחם היטב. עיקר התיקון הוא ההשתדלות מכאן ולהבא לשמור על הזמן שהקדוש ברוך הוא נותן לנו, על מנת לעשות בו דברים טובים, ובעיקר לעסוק בתורה ומצוות שהן הטוב האלוקי שלמעלה מכל גדר.
על ידי תשובה מאהבה, אפילו זדונות הופכים לזכויות, וממילא גם ביטול הזמן הופך להיות מקור לניצולו ולהכרת ערכו הגדול של הזמן מכאן ולהבא.
למה רבי נחמן אמר ש"עיקר התשובה היא שישמע בזיונו – ידום וישתוק?"
כבר הלל הזקן ורבי עקיבא הורונו שעיקר התורה תלויה באהבת הרע. הטעם לכך הוא שהגילוי האלוקי שבחברי מופיע כעמוק וקשה יותר להשגה מבחינות רבות יותר מאשר הדבקות בה', שאין בה גילוי מוגבל ששונה מהמציאות שלי ומהגוון שלי.
העלבון שנפגע אדם מזולתו יוצר את הכאב העמוק ביותר. לכן חורבן המקדש בגלל שנאת חינם, התגלגל על ידי אותו מעשה צורב של קמצא ובר קמצא.
לכן אמר רבי נחמן שהתיקון העמוק של המידות תלוי בעיקר בעניין הזה – שלא לראות בעלבון סיבה לכעס או לשנאת ישראל, אלא להיות ענו ושפל רוח ולספוג גם את הבזיונות ולהוציא מהם אהבת ישראל גדולה. וכך אמרו רבותינו כבר: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".
אם "שכר עבירה – עבירה", איך מי שחטא יכול לחזור בתשובה?
דברי חז"ל ש"מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה" מלמדים על המנגנון הטבעי, אבל לא על הבחירה. כלומר, אדם צריך ללמוד מהם התהליכים שמסכנים אותו בחטא ומהם התהליכים שמזכים אותו להיות קרוב יותר לקדושה, אבל הוא אינו כבול לתהליכים הללו. למשל, הידבקות באנשים רעים עלולה מאוד לדרדר את האדם, ולכן אנחנו מודרכים על ידי רבותינו להתרחק מן החברה הרעה. לעומת זאת, התקשרות לאנשים קדושים וצדיקים גורמת לנו להתרומם, ולכן יש מצווה להידבק בתלמידי חכמים. ואף על פי כן, הדבר לא עוקף את הבחירה החופשית: גם אם אדם נקלע לבין הרשעים הוא יכול לבחור בדרך הטוב, כאברהם אבינו בחרן בשעתו וכיוסף במצרים. וגם מי שגדל בסביבה של צדיקים יכול לבחור בחטא ולחטוא, כישמעאל וכעשיו. וכשם שהדברים נכונים בצדיקים שמחוץ לנו, כך, ויותר מכך, הדברים נכונים לגבי הצדיק שבתוכנו. עובר העבירה שבנו עלול לקלקל אותנו יותר, ואנחנו צריכים לבחור בתוקף גדול שלא להמשיך בקלקולו. ולהיפך, אם אנחנו דבקים בצדיק שבנו, ממילא אנחנו נמשכים לעלות מעלה מעלה, גם אם עברנו עבירה חס ושלום.
איך זה שבתורה יש עונש מוות אם היא דוגלת בתיקון ובתשובה?
אנחנו דור של תשובה ששב לארץ ישראל ולמקום השראת השכינה. ובתור שכזה, מעלת התשובה גדולה ונשגבה ומאירה בנו יותר מכל הדורות הקודמים. ומפני שאנחנו כל כך קשורים למעלת התשובה, כששאלות כאלה עולות מתוכנו זהו סימן טוב לנו. לא בכדי בדור הזה אכן אין עונש מוות בפועל, ובאמת גם מי שחטא חטאים חמורים מאוד מתקן הכל על ידי תשובה. ובפרט הדריכו רבותינו שתהיה בדור הזה תשובה מאהבה דווקא, ובאופן שזדונות נהפכים לזכויות.
יחד עם זאת, מובן שיש מצבי קיצון שבהם התשובה צריכה לבוא עם תיקון בפועל. ולכן כשהיו מוציאים אדם להריגה בימיהם, וגם זאת לעיתים נדירות מאוד, היו בית הדין אומרים לו להתוודות תחילה על חטאו מפני שהמיתה תיקון היא לו, ולא נקמה. באותם חטאים קיצוניים, האדם זקוק לסיוע בית הדין כדי לתקן אותם באופן המדויק. הדבר נכון גם בדורנו במצוות שבין אדם לחברו, כמו השבת גזלה.
אשרינו שאנו בדור שהכל מתוקן על ידי תשובה, והקדוש ברוך הוא מאיר לנו את הדרך בה נזכה להפוך את כל זדונותינו לזכויות.
האם כל הלכה שאדם לומד הוא ישר צריך לקיים, או שצריך לבנות בניין לאט לאט?
מהלכות גיור למדנו שאין צורך שהעומד להתגייר ידע את כל ההלכות על בוריין ודרך יישומן בפועל. מלמדים אותו ראשי פרקים ואת השאר הוא ישלים בהיותו יהודי. מכאן למדנו שמי שהיה רחוק מקיום מצוות, מוליכים אותו בדרך שהוא יכול לילך בה, ולא מעמיסים עליו עד שיקרוס ויישבר.
וכן המנהג עם בעלי תשובה, שגדלו ללא שמירה של מצוות רבות, שהרי הם כאנוסים בדבר הזה, וצריך לפעול באופן נכון ומתאים להם מתוך אחריות אמיתית לכל פרטי ההלכה. ולכן מי שלא הורגל במצוות רבות, כדאי שיפנה לרב שילווה אותו כדי שישמע את מצבו וידריכו בדרך התורה, ויקדים תחילה את החמוּר, המקרב והמחזק, וינחהו באורח מישור עד שיזכה לעלות ולשמור ולקיים את כל המצוות כולן.
איך אפשר לכפר על רכילות?
הדבר הראשון שצריך אדם לעשות כשהוא עובר עבירה הוא תשובה, ובכל עבירה שבין אדם לחברו יש שתי כתובות לתשובה: האחת, שעבר על רצון מלכו של עולם ועכשיו הוא רוצה לשוב אליו, והקב"ה חנון ומרבה לסלוח וחפץ בתשובה. והשניה היא האדם שבו הוא פגע. אלא שברכילות צריך לבחון היטב האם בקשת הסליחה תפייס ותשמח את חברו או תצער אותו, כי הוא כלל לא ידע על הדבר. ובוודאי שאין להוסיף חטא על פשע ולצער אותו רק כדי לנסות לנקות את עצמי. אמנם אם הדבר נכון ויטיב לחבר, צריך לבקש ממנו סליחה.
ומעבר לזה יש גם תיקון כללי של נפשו על ידי לימוד הלכות לשון הרע ורכילות, והתורה והמאור שבה יחזירוהו למוטב. וגם לתקן את דרכיו ולעשות תשובת המשקל על ידי שירבה בעין טובה על חבריו ובמילים טובות, ויזהר לשבח ולפאר את מעלותיהם, ויקיים בעצמו מה שלימדנו באופן נפלא רבי אלימלך מליז'נסק: "אדרבה, תן בליבנו שנראה מעלות חברינו ולא חסרונם".
