דרכי החסידים – כשקשורים למעלה לא נופלים למטה

דרכי החסידים – כשקשורים למעלה לא נופלים למטה

מכתבי הרבי הריי"ץ מליובאוויטש

"ואין אנו יכולים לעלות"
ישנו פירוש חסידי ב'עבודה' על המאמר "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנו יכולים לעלות": "חטא" הוא "חיסרון"; "ארץ" היינו רצון, כפי המובא במדרש (בראשית רבה ה, ז): "למה נקרא שמה ארץ – שרצתה לעשות רצון קונה"; "אדמה" היא עפר. אדם נקרא בשם "אדם" מפני שאת גוף האדם ברא השם יתברך מהאדמה.
וזהו פירוש המאמר "ומפני חטאינו":
בגלל המגרעות והחסרונות שלנו שלא עוסקים בעבודת החסידות בפנימיות, רק יוצאים ידי חובה בעבודה חיצונית, באמירת פרק תניא כפי שאומרים תהלים יומי, עבודה שבלב – מאן דכר שמיה, הרי בגלל חסרונות ומגרעות אלו "גלינו מארצנו" – גלינו רחמנא ליצלן באופן ששכחנו לגמרי טעמו של רצון אמיתי; "ונתרחקנו מעל אדמתנו", עד שמיום אל יום מתרחקים יותר ויותר מ"אדמתנו" – מה"אדם" שלנו, כלומר, מהאדם הפנימי החסידי השקוע בעבודה פנימית, עד שח"ו "ואין אנו יכולים" – לא יכולים כבר ח"ו "לעלות", התדרדרנו כל כך שאין כבר יכולת להתעלות.


"מאיר'ל קשור למעלה"

היה זה בחורף תרס״ג, אבי [אדמו"ר הרש"ב] שהה כמה חודשים בווינה אצל הפרופסורים. גם אני נלוויתי אז אל אבי, והיה לו סדר לבקר מזמן לזמן בשעות הערב ב"מנינים" של חסידי פולין ("פולישע שטיבלאך") – להיות בין חסידים, לשמוע סיפור שהם מספרים, לשמוע אמרה חסידית, הנהגה ומידה טובה.
ביום רביעי בלילה, ליל חמישי, חמישה עשר בשבט, ביקר אבי באחד ה"מנינים", בו ישבו כמה ישישים ושוחחו ביניהם. כשאבי ואני התקרבנו אליהם, שמענו שהם מספרים סיפורים מהרב הצדיק ר' מאיר מפרימישליאן. אחד הסיפורים היה:
במקום מגורו של הרה"צ ר' מאיר היה בית הטבילה מאחורי הר גדול. בימות החורף, כשהדרך היתה חלקלקה בגלל השלגים, היו מוכרחים ללכת מסביב להר, שכן הייתה סכנה ללכת במעלה ההר מפאת החלקה ושבירת ידיים ורגליים. ואילו הרה"צ הר' מאיר היה הולך תמיד דרך מעלה ההר ואף פעם לא החליק.
פעם אחת הדרך הייתה חלקלקה מאוד, והרה"צ הר' מאיר הלך לבית הטבילה כדרכו בקודש בדרך הרגילה שבמעלה ההר. באותו זמן הגיעו כמה אורחים אברכים עשירים, 'משכילים' קצת, שלא החזיקו במופתים. כשראו שהרה"צ הר' מאיר הולך אל ההר בביטחה כאילו אין שום סכנה בהליכה זו, רצו להראות שגם הם יכולים ללכת בדרך החלקלקה.
כשנכנס הרה"צ הר' מאיר לבית הטבילה, החלו האברכים ללכת במעלה ההר, ומשרק התחילו ללכת כמה צעדים, מעדו וניזוקו קשות עד שהיה צורך לקרוא לרופא ולהשתמש ברפואות.
אחד האברכים היה בנו של אחד מהמקורבים. כשהבריא, אזר כוח ושאל את הרבי הרה"צ הר' מאיר: "אף אחד אינו יכול ללכת בדרך החלקלקה שבמעלה ההר לבית הטבילה, ואם הולכים – מועדים ונופלים, ואילו הרבי הולך תמיד באותה דרך?"
ענה לו הרבי הרה"צ הר' מאיר:
"כשקשורים למעלה לא נופלים למטה. מאיר'ל קשור למעלה ולכן הוא יכול ללכת במעלה ובמורד אפילו אם ההר חלקלק".
(לקוטי דבורים בלשון הקודש חלק א־ב עמ' 360-1)

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן