דוד עם תווי פנים שמשתנות לו, נעשות יותר חדות, עם הפאות שקשורות לו בקוקו מאחור, יושב במקום הקבוע שלו בספה, צולל לתוך עולמות אחרים, מתוך ערכת ספרי הפנטזיה.
ילד יפה תואר ויפה מראה, ויפה נשמה וחן ואור. אני לומדת את מראה הפנים החדש.
אני מנסה ממש לקרוא לו לצאת החוצה. לחפש משהו, לזוז, לפגוש, להיפתח, לראות, להתחבר, לחיות. מנסה לעורר את הרצון, או אולי להראות לו שזה אפשרי לפרוץ את קליפת הפחד, חוסר היכולת, חוסר האמונה, חוסר הביטחון.
אבל זה כבר מוגזם. אני רואה שהוא מתחיל להתכווץ מהמילים שלי. מבינה שאני צריכה להמעיט בגלגלי ההצלה שאני שולחת לעברו ונדחים על ידו.
נכון, עכשיו הוא לא מצליח למצוא רצון ולהחזיק אותו, להזין אותו ולבנות לו כלי שיתממש. נכון, זה כואב לי. עכשיו האמונה והביטחון בטוב שלו, ביכולת שלו, עוד בכיסוי.
אני מבינה שעכשיו התפקיד שלי זה להחזיק את האמונה הזו והביטחון הזה בו, ביכולת שלו, שיצליחו להתלבש בכלי בריא ושמח. להחזיק את זה חזק בלב, בלי לומר מילה.
ואביו שמר את הדבר. עם ים של סבלנות, ים של אמונה, וים של דמעות וכאבים בלב. זה לא פשוט עבורי להחזיק את כל זה ולא להיבהל מהשיממון שלו, מהעדר האמונה, החיים.
ובינתיים להכין טוסטים מפנקים שיוציאו אותו מהספה למטבח, ונשיקה על המצח ומבט בעיניים שלו, שיספרו שאצלי בלב מונח כל האמון והביטחון באור שלו, שעוד יצא לאור, אמן.
ואליה…
כל החבר'ה שלו מגיעים. יושבים על הדשא הסינטטי, רואים בטאבלט סרט. ב-3:00 בבוקר פורסים מזרנים בסלון, בבוקר מעבירה אותם לחדר הילדים, למיטות שהתפנו מהקטנים. ב-12:00 פורסת שולחן. פיתות, קפה, גבינת שום, ירקות עם לימון, ביצים.
לפעמים זה בא לי יותר קל, לפעמים – כמו הבוקר – יותר קשה. ההתמודדות מולו קשה בלב בפנים. הכל נראה לי דפוק עד אימה. כל המציאות הזו נראית לי טעות. מה שיוצא מאליה בחודשים האחרונים גורם לי להשתבלל לתוך הכאב, להרגיש שכן, הכל טעות.
המיצר סוגר, ואני רוצה פשוט לא להיות.
מלאכי שטנה צועקים לי בקול – שלא תיבראי, שלא ייברא. ואני חלשה ומכווצת מדי בשביל לענות להם. נותנת לגוף שלי לא לוותר, לקום ולעשות. להגיש אוכל מפנק לשולחן.
מבינה שמתעסקת עם תוהו.
היום בגינה, כשדיברתי עם חברה על הילדים שלי, וברקע יושבים לי בראש הילדים המאוזנים, הרגועים והאסופים של… הגענו למסקנה שהילדים שלי הם מזן דתוהו. הרב קוק כותב שזה זן גבוה מזן התיקון (למרות שעוד לא השתחררתי מהקנאה בזן דתיקון), ולזן כזה לוקח זמן עד שנולד הפרי המיוחד, הבשל.
זה זן שבהכרח צריך לעבור מסע, ויהיו תקופות שהשאיפות שלהם ירקיעו לשחקים והיכולות שלהם יהיו מתחת לאדמה. הפער הזה יסגור עליהם, ישתק אותם ויצמיד אותם לספה לעוד יום, שבוע, חודש – מי יודע עד מתי, או שזה יגרום להם לעשות שטויות, רק לא לכאוב את הבעירה הזו.
אבל בסופו של תהליך יצא מהם אור ענק שבעתיים, מהכל.
אני צריכה להבין את זה, להסכים לזה.
מעניין מאיפה הם יצאו זן שכזה.