על הרבי השני של חסידות חב"ד, "האדמו"ר האמצעי", מסופר שהוא היה מחלק את חסידיו לסוגים שונים לפי הבנתם בחסידות ובעבודת ה'. לכל קבוצה הוא כתב ספרים ומאמרים המתאימים להם, ואת הספר העמוק ביותר שלו כתב האדמו"ר האמצעי עבור החסיד ר' יקותיאל ליעפלער.
ר' יקותיאל זה, שאמרו עליו שהיה "משכיל נפלא ועמקן חריף", התחיל את דרכו דווקא כחנווני פשוט שאינו מבין כלום בחסידות. בשפה של אותם ימים אמרו עליו שהוא "בול עץ".
איך הוא הגיע להיות כזה מבין גדול בחסידות?
לב בוער דורש מיד
פעם אחת שמע ר' יקותיאל את אחד החסידים שזה עתה חזר מביקור אצל האדמו"ר הזקן מלמד מאמר חסידות ששמע אצל הרבי. החסיד הסביר את הדברים בטוב טעם והמאמר הזה של הרבי חדר לעצמותיו של ר' יקותיאל וגרם לו כזו התפעלות שהוא החליט מיד לנסוע לליאזנא, ולהכנס בדחיפות ליחידוּת (פגישה אישית) אצל האדמו"ר הזקן.
כשהגיע לחצר הרבי הסבירו לו החסידים המבוגרים שאין נכנסים לרבי ליחידות בלי שמתכוננים לכך נפשית. היו חסידים שהתכוננו שנים (!) לפני שהרגישו ראויים לקבל את ברכתו של הרבי. "ואתה הגעת רק עכשיו וכבר רוצה להיכנס?". אבל לבו של ר' יקותיאל בער בו. הוא היה בסערת נפש כה גדולה מדברי החסידות שהוא שמע, הוא לא רצה להקשיב לחסידים ודרש שיתנו לו מיד להכנס לרבי ליחידות.
והחסידים בשלהם: חסיד נכנס לרבי רק אחרי שהוא מתכונן. אין כזה דבר לבוא ולהיכנס מיד.
ר' יקותיאל היה נחוש והחליט לא לוותר. לאחר בירור קצר הוא מצא היכן נמצא חדרו של הרבי. הוא טיפס על קיר הבית לקומה השניה, ודרך החלון קפץ לתוך חדרו של האדמו"ר הזקן וזעק בהתרגשות:
"רבי! רבי! עקור לי את הצד השמאלי שלי, רבי! תן לי ברכה והוצא מלבי את היצר הרע!".
אדמו"ר הזקן ישב אז בחדרו עטור בתפלין של רבינו תם. הרבי נשען על ידיו הקדושות, וענה לבקשה הנרגשת במילים האלה: "ריבונו של עולם, 'ואתה מחיה את כולם' כתיב".
זהו! זה כל מה שאמר לו האדמו"ר הזקן. כוונתו הייתה, כנראה, שהקדוש ברוך הוא מחיה את הכל וגם את היצר הרע, וזהו סימן לכך שלא צריך לעקור אותו מן העולם אלא לתקן אותו.
התלהבות עצומה
לר' יקותיאל המילים הללו הספיקו. הוא יצא מחדרו של אדמו"ר הזקן בשמחה גדולה ואמר שהוא מרגיש שבמילים הספורות הללו הכניס לו האדמו"ר הזקן חיות עצומה.
החיות הזאת היתה נעלית מאוד אך היא לא היתה מתגלה אצל ר' יקותיאל בצורה קבועה אלא במין הבזקי אור. כשהחיות הזאת הבזיקה אצלו הוא היה מרגיש גילוי אור אלוקי ממש.
לחוויה הזאת, לאנרגיה הזאת שהכניס לו אדמו"ר הזקן, קרא ר' יקותיאל בשם: "חסיד".
היו פעמים שהוא לא היה מרגיש את החיות הזאת ואז הוא היה אומר: "החסיד ברח". באותם רגעים הוא הרגיש עצבות והיה מתפלל בשקט. אך כששוב היה חוזר אליו גילוי האור הזה הוא היה אומר: "החסיד הגיע!", פניו היו מאירות והוא היה יוצא בריקוד סוער ומתפלל בחיות עצומה.
אבל, למרות שברכתו של אדמו"ר הזקן הכניסה לר' יקותיאל חיות מיוחדת והוא היה מתפלל ברגש עצום, עברו כמה שנים עד שהוא רכש את ההבנה האמיתית שהפכה אותו לאחד מגדולי המבינים בחסידות.
זה קרה רק אחרי יחידות מיוחדת שהיתה לו אצל האדמו"ר האמצעי.
ועל כך נספר בהמשך.
