המשנה הראשונה בפרק, עליה נכתב כאן בשבוע שעבר, מלמדת את האדם לשקוע בתורה לשמה ומפרטת באופן נפלא את כל המעלות של לימוד זה. והמשנה הזו, השניה בפרק, מזהירה מעלבונה של תורה אם ח"ו לא נעסוק בה.
רק נזיפה?
הרבי מלובביץ' מדקדק במשנה זו הדק היטב ואז שופך עליה אור חדש ומרתק:
א. מי שאינו עוסק בתורה נקרא רק "נזוף"? הרי נאמרו דברים חמורים בהרבה על ביטול תורה, לדוגמא הגמרא במסכת סנהדרין (צט) אומרת שעל זה נאמר: "כי דבר ה' בזה, היכרת תיכרת הנפש ההיא"! ומדוע ריב"ל כאן שרוצה לאיים על בני האדם מקל כל כך ומציע רק נזיפה? נזיפה היא הקלה ביותר מבין עונשי בית הדין למי שלא מקיים את הפסק שלהם: נזיפה, נידוי וחרם, ובכל אופן שלושתם הם בוודאי פחות מכרת…
ב. מדוע מי שלא עוסק בתורה מעליב את התורה? בזה שהוא אינו עוסק בדבר הכי נעלה ויקר הוא מעליב את עצמו! אם הוא אינו לומד אז התורה כלל לא נמצאת אצלו ואיך בדיוק הוא מעליב אותה?
ג. מדוע בת הקול יוצאת "מהר חורב"? למה לא לקרוא להר כמו בדרך כלל "הר סיני"? ואם רוצים להדגיש כאן את עלבון השכינה אולי היה מתאים לקראתו בשמו "הר האלוקים"!
לפתוח עסק של הפצה
מסביר הרבי:
רבי יהושע בן לוי מדבר כאן, על אדם שאכן לומד תורה אבל לא "עוסק" בה; התורה איננה הביזנס שלו. בעל עסק אינו יושב במקומו ומחכה שיבואו אליו לקוחות, הוא מוציא את סחורתו החוצה ומשבח אותה בפני כל עובר ושב. כל אדם ברחוב הוא לוקח פוטנציאלי שלו.
התורה רוצה שינהגו בה כמו בעסק, שילמדו אותה לאחרים ויפיצו אותה. מי שלוקח את העסק הזה ברצינות לא יסתפק בתלמידים הבאים מעצמם. חייבים לחפש עוד ועוד קליינטים ולעורר יהודים רבים ככל האפשר ללומדה, ואת הדבר הזה צריך לעשות לא מתוך עול והכרח אלא בחיות גדולה ועצומה! בעל עסק מצליח לפרוץ לקהלים חדשים רק כשהוא 'עף על עצמו' ועל העסק שלו. כך בדיוק בהפצת תורה, כשהעוסק בתורה יודע שעל ידי כל הפצה הוא כובש עוד חלק של העולם לתורה ולה' יתברך, כי "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" – הוא מפוצץ במוטיבציה פנימית.
ומי שלא מפיץ את התורה שלומד, פוגע בה ומעליב אותה ונקרא נזוף (בגמרא, מועד קטן טז, מופיע שנזיפה היא על אי הערכה נכונה את מעלת הרב).
להחריב את העולם?
מיהו הדובר במשנה? רבי יהושע בן לוי, עליו נאמר (כתובות עז) שנכנס חי לגן עדן, ושבימיו לא נראתה הקשת. העובדה שהוא נכנס חי לגן עדן אומרת לנו שהוא זיכך את גופו באופן מופלא ביותר; התורה שלמד פעלה על הגשמיות שלו, וגופו הגשמי זכה להיות 'כלי' לגילויים של גן עדן. אבל הוא לא הסתפק רק בזיכוך הגשמיות של עצמו אלא תיקן את כל העולם: הוא גרם שבימיו לא היה קטרוג ולכן לא היה צורך בקשת כהגנה מפני מבול. הוא שינה את העולם על ידי הפצת תורה ברבים ועשה מהעולם, כמו מגופו, מקום לדירה לו יתברך.
וריב"ל מגלה לנו כי בת הקול הגדולה הזו יוצאת "מהר חורב" דווקא. כאן לא מדובר על מעלת התורה כשלעצמה אלא על הכוח שלה לשנות את העולם, וכפי שאומרים חז"ל: "חורב למה? שבו ניתנה התורה שנקראת חרב", התורה מגלה שיש לה כוח להחריב את הגשמיות של העולם, לבטל את ה'העלם' שבעולם ולהתיש את כוחו (שלכן נקראת התורה "תושיה") וזאת על ידי הפצתה בעולם בכל מקום אפשרי. ובכך חייבים להשקיע זמן וכוח: לשנות את העולם עם התורה, זאת מטרת נתינתה לנו!
ומי שאינו משקיע בהפצת תורה משתמש בתורה חלילה כמו "נזם זהב באף חזיר" ח"ו, שדואג רק לעצמו (חזיר…) ולא חדור בהכרת כוח התורה להשפיע ולשנות את העולם, להאיר דרכה את העולם ולהחריב את הגשמיות. במצב כזה, אפילו אם הוא "אשה יפה" שהוא יפה ומהודר בלימוד התורה, חסר לו כל ה"טעם", אשה יפה וחסרת טעם – החיות וההתלהבות בהפצת תורה והכוח העצום שיש לה לכבוש את העולם הזה!
יהי רצון שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות ולהפוך את כל העולם על ידה!
