זוהר ללא גבול
אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
על כפל הלשון – "אמור… ואמרת" – אומרת הגמרא: "להזהיר גדולים על הקטנים", ללמדנו שעל הגדולים שבישראל מוטלת האחריות שלא להביא את הקטנים שבישראל, אלו שאינם מחויבים בעצמם במצוות ואפילו אינם ברי הבנה, לידי איסור. מתוך אזהרה זו אנו למדים על קשר מיוחד המחבר בין גדולים וקטנים, למרות הפער הניכר בהשגתם השכלית ובמדרגתם הרוחנית. קשר זה הוא בעצם נקודת היהדות, השווה בכל – גדול שבגדולים עם קטן שבקטנים. לאור זאת יש להבין את דברי הגמרא, "להזהיר גדולים על הקטנים", גם במובן של זוהַר ואור; שכן ההתעסקות עם הקטנים מוסיפה אור בעבודת הגדולים. אמנם הגדולים עולים על הקטנים בדקות השגתם וברוממות מדרגתם הרוחנית, אך ליתרון זה יש גבול. סוף סוף, אין השגת אנוש יכולה להשיג אלא עד גבול מסוים ותו לא. מנגד, כאשר הגדולים יוצאים מגדרם ומתחברים אל הקטנים הם זוכים לאורה של עצם נקודת היהדות, הפותחת בפניהם גדלות שאינה מוגבלת. [ע"פ הרבי מלובביץ', ליקוטי שיחות, חלק ז, אמור א']
יראני האדם וחי
וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי
ונקדשתי – מכאן שחייב אדם לקדש שמו יתברך ולמסור נפשו על שלוש עבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהן בייהרג ואל יעבור. ואף שכבר נאמר "וחי בהם" – ולא שימות בהן, אין הדברים אמורים בחיי טבע אלא בחיים אלוהיים, וכדאי וכדאי לבטל את חיי הטבע בפני שפע החיים הנשגב הנמשך על האדם המוסר נפשו על קידוש ה'. ודבר זה מפרשתנו למדנוהו, ממה שהסמיכה התורה את עניין קידוש ה' לפרשת המועדות, שאף הם שורש ומקור להמשכת חיות אלוהית על נפשות ישראל. זאת מניין? שכן כתוב אחד אומר: "לא יראני האדם וחי", וכנגדו כתוב אחר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'". הכיצד? אין זאת אלא שמה שלא יראני האדם הוא כאשר חייו חיי אדם טבעיים בלבד, ואילו בשלושת הרגלים אין אנו בבחינת אדם כלל, ועל כן "יראה כל זכורך". [ע"פ רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, אמור תרס"ה]
כנוע עצי היער
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן – פירוש: בהתחלת קדושתך, כשבא לכנוס לעבודת השם יתברך. מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם – תתאמץ מאוד שתהיה כל קריאתך, הן בתורה הן בתפילה, רק בקדושה ולא לשם פנייה אחרת חס ושלום. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ – איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה. כי לפעמים נמצא אדם אשר יראו עיניו מעשה הצדיקים ותנועותיהם בעת התפילה לשמו יתברך, ויוטב בעיניו מאוד לעשות גם הוא כמותם, להתנועע כך כנוע עצי היער בלא טעם וריח, שסובר שהתנועה מחמת עצמה היא יפה, והיא מלאכה בפני עצמה. ובאמת אינו כך, כי אצל הצדיק נתהווית התנועה הנאה והיפה ממילא, מכוח צחות הנפש וחשקה הגדול לעבודת השם. וזהו כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, דהיינו שלא תעשו התנועות והמלאכות שבעבודה כדי שתדמו לצדיקים לעשות כמעשיהם, רק עשו מעשיכם לשמו הגדול בלבד. [ע"פ רבי אלימלך מליז'נסק, נועם אלימלך, אמור]
בהמה, תתבייש!
וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן
אין מנחת העומר כשאר כל המנחות, שאינה באה אלא מן השעורים, שהן מאכל בהמה. כי אחר יום ראשון של פסח מסתלקת תיכף ההארה הגדולה שהאירה עלינו רק בחסדו הגדול, ואז צריכין ישראל לחזור ולטהר עצמן בהדרגה מזוהמת מצרים הנאחזת בם, בשביל שיזכו להתקרב לקדושה באמת. וכל זה אנו עוסקין בימי הספירה, שמכינים עצמנו לקבלת התורה, שזה עיקר הוויית העולם והוויית האדם, ועל כן מקריבין תחילה עומר שעורים, מאכל בהמה, להורות שעדיין לא זכינו לבחינת אדם כלל, רק עדיין אנו בבחינת בהמה.
גם עומר שעורים הוא בחינת בושה, שהיא עיקר התשובה. וזה בחינת עומר שעורים, שאנו מביישין עצמנו ומודים שעדיין דומים אנחנו כבהמה, וכמו שבהמה אין לה כוח הדיבור כך אנו אין לנו פה להשיב רק לשמוע חרפתנו ולשתוק, בבחינת "דום לה'", וזאת הבושה היא עיקר תיקוננו ובזה אנו נבדקין, כמאמר רבותינו ז"ל: "העובר עבירה ומתבייש בה – מוחלין לו". [ע"פ הגדת ברסלב, אור זורח, ירושלים תשנ"ה, עמ' קז]