אתה לא נהנה?
הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה
עצה שלא ייפול האדם לעצבות מחמת שאינו נהנה מתורתו ועבודתו, כי רצונו יתברך שיהיה לו דירה בתחתונים, כמו שכתוב: "ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח), והוא על ידי תורתנו ועבודתנו. ואף שאין אנו נהנים מהלימוד והתפילה, כי אין אנו רואים פעולתנו שעושים על ידי זה דירה בתחתונים, זולת בני עלייה המועטים, שאצלם הנשמה עיקר והגוף טפל לה. מה שאין כן אצלנו, כלליות ישראל, שלא נתבטל הגוף וכל תאוותיו לגמרי.
אך לא בשביל בני עלייה תבוא אי"ה הגאולה השלמה, כי גם בשעת החורבן היו כמה צדיקים גמורים כאלו, ועיקר הגאולה השלמה תלוי בנו, שנכניע ונשבר כל התאוות, ובזכות זה ניגאל. וזהו פירוש הפסוק הנ"ל: כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה– הם בני עלייה; וְהָאַחַת שְׂנוּאָה – הם שארית כללות ישראל; וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה– שהוא העיקר; וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ – לשון נחלה, שמשפיע כנחל; לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר – כי אין הגאולה תלויה באותם בני עלייה שהן מועטים, כי אם בנו. [ע"פ רבי שניאור זלמן מליאדי, ספר המאמרים – הקצרים, עמ' קיח]

תתכונן ליפול
וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ – למה דווקא בית חדש? אלא הכוונה שכאשר יורדת התחדשות צריך האדם להיות מוכן לכל הנפילות, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ, כי עם כל התחדשות ישנה נפילה.
כי הנה איתא בגמרא: "כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ – ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית", היינו שכך היה בבריאת העולם, שהיה השי"ת בורא עולמות ומחריבן עד שברא את עולם התיקון ואמר "דין הניין לי" [=זה נאה בעיניי], ואותו הדבר הוא בכל יום גם כן, כאומרנו: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".
לכן צריכים להיות מוכנים לנפילה כך שאפילו אם ניפול תהיה זו ירידה לצורך עלייה, ועל כן וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, היינו כדי שנוכל להיאחז אפילו כשנופלים. [ע"פ רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, כי תצא תרצ"ב]

מלחמת מאה השנים
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ
הנה איתא בזוהר "שעת צלותא שעת קרבא" [=שעת התפילה היא שעת מלחמה], ומלחמה זו היא מה שכתוב "מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר" (שמות יז), שבכל דור ודור ובכל יום ויום צריך להיות מלחמה זו בנפש האדם. כי "זה לעֻמת זה עשה האלקים"(קהלת ז), "ולאֹם מלאֹם יאמץ" (בראשית כה). [ע"פ רבי שניאור זלמן מליאדי, ליקוטי תורה, כי תצא לה, ג]

שליחות בכל הכוח
וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת
"בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערווה… ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו… רבי עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה" (גיטין ט: י).
לכל נשמה שליחות מיוחדת שעליה למלא בעולם. בשליחות היא נקראת "איש", בעוד חלק העולם שבו היא פועלת נקרא "אשה". על יהודי לדעת שהמקום שבו הוא נמצא, בהשגחה פרטית, הוא שליחותו היעודה לו, ואותו עליו להפוך לדירה לו יתברך. גם כשנוצרים קשיים בעבודתו, או כשנדמה לו שבעבודה אחרת יצליח יותר, אל לו לעזוב את מקומו.
אמנם נחלקו רבותינו באיזה אופן בכל זאת מותר הדבר: לדעת בית שמאי רק אם "מצא בה דבר ערווה", דהיינו: כשמצד הלכה ברור שאין הוא יכול להמשיך בה. לדעת בית הלל "אפילו הקדיחה תבשילו", דהיינו: כשברור לו שאין הוא מצליח בעבודתו, ואדרבה היא גורמת ירידה לנשמתו. לדעת רבי עקיבא, המקל ביותר, "אפילו מצא אחרת נאה הימנה", דהיינו: אין בעבודתו פגם, אלא שאין לו תענוג בה.
הלכה כבית הלל, אך עם כל זאת אומרת הגמרא (סנהדרין כב) כי "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", ועל כן ראוי לאדם להחמיר ולהמשיך במילוי השליחות שהוטלה עליו עד לכדי מיצוי הנפש. [ע"פ רבי מנחם מנדל שניאורסון, ליקוטי שיחות ח"ד, כי תצא]