תורת שלום
וַיִּקַּח קֹרַח
טענת קרח כלפי אהרן העידה על פגם שורשי וחמור הרבה יותר, שהתבטא בעצם היותו בעל מחלוקת. עניין זה מתבטא הן בפתיחת הפרשה: וַיִּקַּח קֹרַח – "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה" (רש"י), והן בשמה: קֹרַח – מלשון "לא יקרחו קרחה", קריעת והפרדת השער מן הראש. בהיותו בעל מחלוקת, יצא קרח כנגד מהותה של תורת משה, שעניינה להביא שלום לעולם ולאחד את כל חלקיו. הדברים הופנו אמנם כלפי אהרן, משום שהוא "אוהב שלום ורודף שלום", מי שהוציא את סגולת השלום הגנוזה בתורת משה מן הכוח אל הפועל; אולם שורש הקלקול היה הכפירה בתורת משה. לפיכך, כששבו בני קרח בתשובה, היה עליהם לצאת בהכרזה: "משה אמת ותורתו אמת!" [ע"פ רבי מנחם מנדל מליובאוויטש, ליקוטי שיחות חלק ח', פרשת קרח, א']
בגד הפוך
וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'
כתוב "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך". והעניין בזה, כי בכל נפש מישראל יש נקודה טובה ויקרה אשר חלק לה השם יתברך בפרט, וזה "ואשים דברי בפיך", אך בעולם הזה הנקודה הזאת מכוסה בלבוש, עד שנראה להפך, שהוא פגום מאוד באותו העניין, וזה "ובצל ידי כסיתיך". והנה גם לנפשות יקרות תיקן השם יתברך לבושים הנראים הפך מיקרותם. וכמו כן משה רבנו ע"ה, שהכתוב מעיד עליו שהיה עניו מאוד, וטענו עליו וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה', כי מצד הלבוש היה נראה להפך. [ע"פ רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא, מי השילוח, קרח]
מעלה בוסרית
וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם
אמרו חכמים כי קרח פיקח היה, וגם מאתיים וחמישים איש אוחזי המחתות לא שוטים היו, אדרבה: נשיאי שבטים וראשי סנהדראות היו, "עַם ה'" – השקולים כנגד העם כולו. אם כן, מה ראו לשטות זו? אין זאת אלא שסברו שכבר ראויים ישראל לבוא לאותו היום שבו "לא ילמדו עוד איש את רעהו… לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", ובאמת עוד לא באה העת לכך. ואף שידעו צדיקים אלו שמשה איש האלקים הוא ויש בידו להענישם, הלכו בדעה צלולה לקראת מותם. כל כך למה? לפי שגברה עליהם תשוקתם לאותה מדרגה עד שנתרצו בלב שלם להסתלק מן העולם אם אין זה רצון השם יתברך, וכעניין שאמר יונה: "טוב מוֹתי מחיי". ואף שקראם הכתוב בשביל זה חטאים בנפשותם, מכל מקום נעשו מחתותיהם ציפוי למזבח, כי גדלה מעלתם. ועל כן נאמר למשה ולאהרן הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, שמא תגרום זכותם שילקו אף הם עמהם. כיוון ששמעו זאת מה כתיב? וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, שנתאוו גם הם לאותה מעלה ומסרו עצמם למיתה. [ע"פ רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, סה]
