את המהלך של השיעורים האלה פתחנו בשאלה הגדולה "מי האיש"? מי מוכן לקחת אחריות על חייו? מי מוכן להיות המנהיג והמטפל של חייו? בהמשך הסברנו שלקיחת אחריות על חיי היא גם להפסיק לרדוף אחרי דברים שאינם משרתים את הרצון שלנו. הסברנו שהפחד מנהל אותנו ואז אנחנו רודפים אחרי דברים שאינם באמת הרצון שלנו – או לפחות אינם הרצון האמיתי שלנו, שיש בו חיים. כדי להופיע את הרצון שלי עלי להפסיק לרדוף אחרי מה שאינו הרצון האמיתי שלי. כך נראית לקיחת אחריות על חיינו ועל הרצון שלנו.
בשיעור היום נדבר על שלוש תחנות נוספות במסע שהתחלנו לריפוי הנפש.
הבחירה לראות טוב
השלב הראשון במסע שלנו בשיעור הזה הוא להתחיל לראות את הטוב בחיינו. המבט שלנו נוגע בכל דבר שאנחנו פוגשים. אנשים נוטים לראות קודם כל את החסר, את חצי הכוס הריקה. אבל אני רוצה שנדע שהמבט שלנו על חצי הכוס הריקה הוא לא תקלה, הוא לא מעיד על פגם בנו, זהו חלק מתכנית הבריאה, שבכל דבר שאנחנו נפגוש קודם כל נהיה עסוקים בחסר, במה שלא נמצא. רק כשבן אדם יחליט לעורר את המודעות שלו הוא יוכל לבחור לראות את הטוב. זה מאוד עוזר לדעת שזה החוק האלוקי, שקודם כל אנחנו פוגשים את החושך, קודם כל אנחנו פוגשים את החיסרון. הרבה פעמים אדם מייסר את עצמו, מדוע הוא רואה שלילי, אבל ברגע שאנחנו יודעים שזה טבעי לנו, מהטבע הראשוני המולד שאיתו הגענו לעולם, אנחנו יותר שלווים.
לראות טוב זה עניין של בחירה. המשנה בפרקי אבות מספרת שרבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו "צאו וראו איזוהי דרך טובה שיידבק בה האדם". הוא בעצם אמר להם: קחו עניין אחד שבו תעמיקו, עניין אחד שאיתו תעשו עבודה, שהוא ילווה אתכם כל ימי חייכם. תתמידו בנקודה אחת. היו יש לו חמשה תלמידים. הראשון אמר, "עין טובה", השני אמר "חבר טוב", השלישי אמר "שכן טוב", הרביעי אמר "הרואה את הנולד" והחמישי אמר "לב טוב".
"הבני יששכר", שהיה אחד מאדמו"רי החסידות, אומר שבעצם רבי יוחנן אומר להם "לכו להסתכל בסיפור של ראשית הבריאה". יש לנו כלל שכל דבר שאנחנו רוצים להעמיק בו אנחנו הולכים ורואים היכן הוא מופיע בפעם הראשונה בתורה, והגמרא אומרת שעין טובה מופיעה בפעם הראשונה בכתוב "וירא אלוקים את האור כי טוב". כביכול לא מספיק שהאור טוב, צריך שיבוא מישהו ויראה אותו כטוב. רק כשיש מי שרואה את הטוב כטוב, אז הטוב מקבל כוח.
כל דבר, כשמסתכלים עליו הוא משתנה. גם בני אדם, כשמישהו מסתכל עליך, משהו בדיבור שלך ובעשייה שלך משתנה. רואים מהו כוחו של מבט, למשל על ילד שעושה איזו פעולה ואומר "אבא תראה". אנחנו רוצים שמישהו יראה את הפעולה שלנו ואז היא מקבלת חיות. אז באותה משנה אומר רבי אליעזר שאיזו דרך הינה "דרך ישרה שידבק בה"? עין טובה. המידה שנכון לאדם להתמיד בה היא עין טובה. זאת אומרת לראות את המציאות כטובה, ולפעמים העין הטובה הזאת יכולה להחזיר בן אדם לחיים, רק מעצם כך שיש מי שמסתכל עליו כטוב. יש לנו כוח במבט שלנו להחזיר לאנשים חיות.
להתחבר אל המלאות הפנימית
כעת השאלה היא כיצד נגיע לעין טובה? לכן השלב הבא במסע הוא לב טוב. באותה משנה שהזכרנו קודם מוזכר רבי אלעזר בן ערך, שאמר שהמידה הישרה שלדעתו הינה המשמעותית ביותר לדבוק בה היא לב טוב. בעבודת האדם המשמעות של לב טוב היא מלאות שמגיעה מבפנים. כשבן אדם פוגש את המלאות הפנימית שלו, הוא יכול לראות אחר כך בכל דבר שהוא פוגש בחוץ את המהות שלו. לעומת זאת כשבן אדם בריקנות פנימית, אז הוא לא רואה אנשים כפי שהם, אלא רק כפי שהם ביחס אליו. ברגע שבן אדם מתחבר למלאות הפנימית שלו, שאינה קשורה באף דבר חיצוני, הוא פנוי לראות את הזולת כפי שהוא, ולראות את הטוב שבו.
העניין של לב טוב זו נקודה מרכזית מאד בעבודת האדם ואנחנו יכולים לפתח ולטפח אותה. רבי נחמן אומר באחת מתורותיו כך: על הקדוש ברוך הוא נאמר "צור לבבי", וצור זה כינוי לקדוש ברוך הוא שנקרא "צור ישראל". לבבי זה הלב שלי. ומה פירוש הצירוף צור לבבי? הקדוש ברוך הוא בלב שלי. כפי שנאמר על הקדוש ברוך הוא, "הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". במילים אחרות, ישנן שתי אפשרויות להגיד את גדולתו של אלוקים. אחת היא להגיד "אתם יודעים למה הקדוש ברוך הוא כל כך גדול? כי אם לי יש חצר גדולה, לקדוש ברוך הוא יש את כל העולם". אפשרות שניה היא להגיד "למה העולם הוא משמעותי? כי הוא יונק את כוחו, את החיות שלו, את ההתהוות שלו, מהקדוש ברוך הוא". מה משתי האמירות נכונה יותר? חז"ל אומרים על הקדוש ברוך הוא "אין העולם מקומו", כלומר לא העולם מגדיר את ה', אלא "הוא מקומו של עולם", הקדוש ברוך הוא מגדיר את העולם.
על כך אומר רבי נחמן שכל אחד מאתנו שמתחבר לנקודת טוב ליבו הפנימית, שמתחבר לנקודת "צור לבבי", בכל מקום שהוא נמצא הוא יכול להרגיש מלאות, בכל מקום שהוא נמצא הוא מרגיש משמעות, הוא לא מתנה את השמחה שלו במקום מסוים, לא הוא מקבל את המשמעות מהמקום, אלא המקום מקבל את המשמעות ממנו. כמו צדיקים גדולים, למשל רבי דוד אבוחצירא, שמאוד התפרסם בתפוצות ישראל, היכן הוא גר? בנהריה. האם הוא מקבל את חשיבותו מזה שהוא גר בנהריה, או שנהריה מקבלת את חשיבותה מזה שהוא גר שם? ברור שגדולת המקום היא ממנו.
כשאדם מחובר לליבו, היכן שהוא נמצא הופך להיות מקום משמעותי עבורו. אבל אדם שלא מחובר לליבו, בכל מקום שהוא נמצא הוא מרגיש חיסרון ורוצה לעבור דירה למקום הבא. הוא מלא בתלונות שמאוד מבוססות, תלונות שמשכנעות אותנו שבאמת המקום והאנשים שהוא נמצא שם אינם טובים עבורו. הוא עובר דירה, ומה אנחנו שומעים אחרי כמה חודשים? את אותן זמירות… זה כמובן בסדר גמור לעבור דירה מפעם לפעם כשצריך, אבל כשזה חוזר כדפוס, אני בעצם מזהה שחסרה שם איזו נקודה פנימית, שבן אדם חסרה לו אותה נקודה של קיום פנימי שאינו מותנה בשום דבר חיצוני, ממילא הוא מתקשה להיות בעין טובה ולפרגן.
כשאין לב טוב – את המלאות הפנימית שבתוכי, קשה להיות בעין טובה ולראות טוב בחיי, בזולת ובסובב אותי. ממילא אותו אדם שחסרה אצלו הנקודה של המלאות הפנימית יתאכזב כל הזמן משכניו וחבריו, יהיו לו תלונות מוצדקות ומבוססות היטב עד כמה הם אינם טובים עבורו, וממילא לא יהיה לו כוח לנהל את חייו בשמחה.
לעומת זאת, כשאנחנו מנסים למצוא את אותה נקודה פנימית שנקראת "צור לבבי", אותו כיוון פנימי בחיים, אז גם כשיש קשיים אדם אינו עלה נידף ברוח והוא יכול להתמודד איתם. לא כל מקום שאינו לשביעות רצונו או חוויה של קושי מטלטלים אותו.
ראיית הטוב בי ובזולת – מרחב חדש של אהבה
הנקודה הנוספת של עין טובה היא ראיית הטוב בזולת. כל מי שעוסק במקצועות טיפוליים, וכל מי שרוצה ליצור קשר מפרה במערכת יחסים קיימת, צריך לדעת לפתוח את הלב ולראות את נקודת הערך המיוחדת שיש בזולת. זה יכול להיות בן או בת זוג, יכול להיות בתור אצל ילדינו, יכול להיות מול הורים, מול אחים או מול מטופלים. העבודה היא לגלות את הערך הייחודי שיש בזולת, ואז משהו מאוד משמעותי נפתח בינינו.
יש מורים שעושים את זה בתחילת כל שיעור. מתבוננים על פני כל התלמידים, כביכול לראות בהם ערך ייחודי. כך היה עושה בעל ה"נתיבות שלום", הרבי מסלונים זצ"ל, לפני שהוא היה רבי הוא היה ראש ישיבה ומגיד שיעור, והוא היה עובר בין תלמידיו לראות כל אחד מהם, לקבל אל ליבו את נקודת הערך הייחודית שבכל אחד מהם. ההכנה לתרגול הזה הוא הדיבור, כי "בכל אחד יש נקודה יקרה מה שאין בחברו", כמילותיו של רבי נחמן. העבודה שלנו היא לקבל את הנקודה הזו. כביכול בך טמונה נקודה ששייכת לי וכשאני מקבל אותה ממך אני חושף אותה גם אצלך.
החידוש כאן הוא שמשהו מהשלמות שלי קשור בזולת, ורק כשתהיה בינינו אינטרקציה אני אקבל את מה ששייך לי שנמצא בלבך. לפי תורתו של רבי נחמן יש שלוש נקודות שבונות אותנו: נקודת עצמו – זאת אומרת שגם אני צריך להיות בקשר עם הנקודה היקרה שיש בי. יש את נקודת החבר, ויש את נקודת הצדיק – המורה שמראה לי את הדרך.
לב טוב ומלאות שבאה מבפנים הם לא במקום החברותא, זה לא במקום החברים. כשרבי נחמן מדבר על נקודת הזולת – החברותא – הוא מתבטא במילים "ושם שורה האהבה". איזה ביטוי נפלא זה… איפה זה "שם"? בחברותא. האהבה שורה כשאני מקבל את הנקודה הטובה שיש בזולת, אם אני פתוח לקבל אותה אז אני בעצם לא רק מקבל את ההארה שיש בזולת, אני מקבל את האהבה. רבי נחמן אומר סוד גדול, שהאהבה מתגלה כשאני פתוח לראות את נקודת הערך בזולת. נקודה יקרה היא משהו נדיר, החידוש שנמצא בזולת (כאן מדובר על נקודה יקרה וזה עניין שונה מנקודה טובה). האהבה נמצאת בנקודה היקרה שיש בזולת וכשאני פתוח לקבל את הנקודה היקרה הזו, במקום שבו אני רואה את הערך הייחודי של הזולת, שם שורה האהבה.
תלכו לישון עם המילים הללו "שם שורה האהבה", ותקומו עם המילים "כאן שורה האהבה".
משהו נחבא קם לתחייה
לסיכום השיעור: למדנו היום שברגע שאני לומד לראות את הטוב ולחוות את המלאות הפנימית שבי הוא מופיע בחיי. לאחר שאני מתרגל לראות טוב, לראות טוב בעצמי, אז אני יכול לראות טוב בזולת ואז אני זוכה לאהבה "כי שם שורה האהבה".
מה קורה כשאתה רואה את נקודת הערך בזולת אבל הוא לא רואה בך? כאן העבודה היא קודם כל "נקודת עצמו", קודם לראות את נקודת הערך שבי. אם הזולת יראה בי או לא יראה בי את הטוב – זהו עניין שלו. לכן צריכים לזכור שלראות את נקודת הערך בזולת זהו שלב רק אחרי שאדם רואה את נקודת עצמו. זה תהליך, עבודה על הקשר ביני לביני, גם אם הזולת לא רואה את מעלותיי, כי אני ניזון ממני ומנקודת "צור לבבי". המלאות הפנימית שיש בתוכי, נמצאת שם גם אם הזולת לא רואה אותה.
נקודת המוצא היא שיש בי נקודה יקרה, ועכשיו היא צריכה גילוי. האתגר הוא לזהות מהי נקודת הערך שבי, הנקודה היקרה שלי, למצוא במעשים שלי את נקודת הערך, את החידוש שלי. כל אחד צריך לשאול את עצמו בכל יום מה הנקודה הייחודית שלי? במה אני מיוחד? זה לא גילוי חד פעמי, זה ענין שמתחדש מיום ליום. מיום ליום אני מעמיק ומכיר את נקודתי הייחודית שהיא בעצם ה"חלק אלו־ה ממעל ממש" שבי, כמו שכתוב בתניא. ההתבוננות בנקודת הערך שלי היא עבודה לאורך זמן, ופתאום יש שלב מסוים שנקודת הערך הזאת מעוררת אותנו מחדש לחיים. במקום שיש דיכאון, במקום שיש חוסר משמעות, במקום שיש חסר לחיים, פתאום מתעורר משהו, משהו נחבא קם לחיים.