מהי "בריאות נפשית"? האם אדם ששלם עם עצמו, וחי ברוגע בינו לבין עצמו יכול להיחשב כבריא ושלם? מסתבר שלא. האדם הוא "יצור חברתי", ולכן אחד הגורמים המשפיעים ביותר על המצב הנפשי, וגם אחד המקומות המרכזיים בהם אנו מבקשים מצב נפשי תקין שיאפשר לנו לתפקד בו היטב, הוא השדה של היחסים שבין אנשים.
באופן העמוק והמורכב ביותר קיים התחום הזה שבחיינו בעולם היחסים שבין בני זוג נשואים, עומק והשפעה יסודית לא פחות יש ליחסים עם ההורים, אבל גם בהרבה מפגשים וקשרים אחרים מתעורר הצורך לקדם ולטפל בקשיים ומחסומים, ולעתים קרובות זהו הנושא העיקרי שלשמו אנשים פונים לייעוץ ולעזרה.
ישנם גורמים רבים שעלולים להשפיע על היכולת לתפקד באופן שוטף ומשוחרר בתחום יחסי האנוש, אבל נקודה שורשית אחת קיימת, וניתן לומר שבמידה רבה היא השורש והיסוד גם לכל הקשיים האחרים.
כמעט בכל מערכת יחסים, מתגנב החשש – ולפעמים אפילו החשד – שלמעשה אין כאן כוונה אמיתית ורצון לחיבור, אלא הזדמנות לנצל את הזולת לשם הצרכים האגואיסטיים. החשש הזה מעיב על כל אחד מהצדדים המעורבים בקשר, הן כתחושה של אי נחת פנימית לחוסר הכנות והנקיות של הקשר, והן כמחסום לזרימה מלאה ולהתמסרות אל הזולת, שמא אצלו הכוונה האמיתית היא של ניצול.
לכאורה, זוהי בעיה ללא פתרון. אכן, מאוד עמוק ובסיסי באישיות שלנו מובנה הצורך ההישרדותי לדאוג לעצמנו, ותפיסת העולם הטבעית שלנו רואה את טובתנו האישית כדבר המרכזי עבורנו. באמת ניתן לפרש כל נתינה וכל יצירת קשר כמשרתים צרכים של ה"אני", וכל אהבה יכולה להתפרש כאהבה עצמית, כיצירת קשר עם מה שגורם לנו עונג.
יש כאלה שאכן יסתפקו בכך, וגם יבנו תיאוריות שלמות להסביר למה כן נכון לחיות, אבל אנחנו מרגישים עמוק בתוכנו שזה לא יכול להיות, שוודאי הנשמה יודעת דרך אחרת ופתרון אחר, אמיתי יותר, שלם יותר ונקי יותר.

כל־כולי שלך
אכן, אם הזכרנו את הטבע שלנו, זה ההישרדותי, שרואה תמיד את ה"אני" שלנו במרכז, אנחנו יודעים שהוא רק צד אחד באישיות שלנו. האישיות השלמה מורכבת משתי נפשות, נפש טבעית־בהמית שזהו אכן האופי שלה והטבע שלה, אבל הנפש השנית, הנפש האלוקית, יש לה טבע שונה לחלוטין, נטול אגו וחיפוש סיפוק עצמי.
מובן אם כן למה אנחנו לא משלימים עם מציאות ותמונה של קשר מלא "נגיעות" ואינטרסים אישיים. אנחנו חשים בתוך־תוכנו שקיים בנו טבע של חיבור נקי, של אפשרות להיות "שקופים" במובן החיובי של המילה, לתת לטוב לזרום דרכנו אל הזולת, ללא עיכובים וללא הפרעות בכיוון הנכון והמדויק.
אם אנו מסוגלים להיות "בטלים" למציאות של הקשר, להיות מרוכזים לגמרי בזולת ובמה שאנו יכולים להעניק לו, ודאי שאנו פטורים מהחשש שיש בקשר ממד של ניצול. הרי אני בכלל לא פונקציה, אני שקוף, וכל מה שקיים הוא הקשר אל הזולת.
חז"ל דורשים את הפסוק "אעשה לו עזר כנגדו", ואומרים לגבי הקשר העמוק שבין איש ואישה, כי ישנן שתי אפשרויות מה יהיה האופי שלו: "זכה – עזר" – קשר של שותפות ותמיכה הדדית; "לא זכה – כנגדו [רש"י: להילחם]" – קשר של מאבקי כוח והתנגדויות תמידיות. על פי מה שאמרנו כאן, אומר מו"ר הרב גינזבורג שליט"א שניתן להוסיף עוד אופי של קשר: "לו" – קשר של מסירות מוחלטת, בה כל אחד "בטל" אל השני ומתמסר אליו בשלמות.
לעתים, בחוויה חזקה של התאהבות, ניתן להגיע למצב נפשי כזה, בו הזולת ממלא את כל התודעה וכל הקיום, כל המחשבות סובבות סביב התכונות הנעלות שלו, היופי (הפנימי והחיצוני) שלו, והנפש ששה לצאת מגבולות ה"אני" ולהיכנס אל תחומו של הזולת.
הזכרנו כבר מספר פעמים מילים עם השורש ב.ט.ל. – עם כל המשמעויות המורכבות שלו – כדי לקשר את השאיפה הזו למקום עליון, המקום של הנפש האלוקית, אשר הטבע שלה הוא להתבטל לאין סוף האמיתי – השורש והמקור האמיתי שלנו – הקדוש ברוך הוא.
אמנם, ברור שביחסים בין אנשים ישנה בעייתיות גדולה להביא לידי ביטוי את התכונה הזו. האם הזולת אכן כל כך גדול ומושלם שהוא מצדיק שאתמסר לו לחלוטין? האם אין חשש שהוא ישתמש ברצון הטוב שלי וינצל אותי? האם בכלל קשר אמיתי ושלם מתאפיין בכך שהאישיות של השותפים בו הופכת להיות שקופה? האם ניתן בדרך הזו ליצור קשר חי ופורה, מלא התפתחות וגילוי הדדי תמידי?

קבל אותי
אם הזכרנו את המושג "ביטול", נזכיר עכשיו את התכונה המאזנת בנפש, היא כוח ה"שפלות". במפגשים קודמים עסקנו בכך בהרחבה, וכעת רק נזכיר, שכוח ה"שפלות" בנפש עוזר לנו להתמודד עם הטבע האנושי שלנו. כאן אנו לומדים להכיר את המגבלות שלנו, את הצורך שלנו לקבל, להיות במרכז, לרצות מקום לעצמנו.
המבט האנושי יודע שבהיבטים רבים של חיינו אנחנו נזקקים. אנו צמאים לקשר, לקבלה ולהערכה, להיות נאהבים. אין ספק שכאשר אנו נכנסים לקשר אנושי, הצרכים שלנו שותפים גם הם, ויש לנו ציפייה שהם יתמלאו באמצעות הקשר הזה. לעתים רבות אנחנו מתכחשים לחולשות שלנו ומנסים לטעון שאין זה כך, שאנחנו רק בעמדה של נתינה והשפעה. כוח "השפלות" בנפש עוזר לנו להכיר באמת ולהיות מודעים לחלק הזה שבנו.
במבט נוסף, יש גם טובה בחולשות האלה שלנו. כאשר חלק מהדחף לקשר הוא העובדה שאנו זקוקים לו, יש הרבה כוח ורצון בקשר הזה. הבעל שם טוב ממשיל את העניין לחיבור שבין שני משטחים ישרים (שלמים), שתמיד יש חשש שהוא לא יחזיק מעמד, ולעומת זאת שני גופים בעלי שקיעות ובליטות, שכל שקע באחד מוצא את הבליטה בשני ולהפך, יוצרים ביניהם חיבור חזק עם "שטח פנים" גדול וסיכוי רב להחזיק לאורך זמן.
גם העובדה שאנו יודעים להודות בחולשות, ולא מתעקשים לעמוד ב"פוזה" של שלמות שרק עסוקה בנתינה, הופכת אותנו לאנושיים יותר, לבשלים ופתוחים יותר לקשר אמיתי. ההודאה בחולשה מרככת את הגישה שלנו לזולת, עוזרת לנו לקבל גם את החולשות שלו, ולהיות גמישים במערכת היחסים – לאפשר גיוון וחילופי תפקידים בין השותפים בקשר.
אבל, עדיין, כיוון שהצרכים והמקומות הנזקקים בנו מתגלים כפעילים ונוכחים בקשר, מתעורר שוב החשש לניצול, לזיוף בנתינה ולבלבול במהות מה שקורה בינינו. אז מה? אין לנו אפשרות לקשר נקי? תמיד נהיה תחת החשש של קשר נצלני? האם אפשר לצאת מהתסבוך הזה?

"ואיך זה אתו?"
כדי לפתוח פתח ולהאיר את המצב, נמריא רגע אל מקום אחר, טהור יותר, אל מערכת היחסים שבינינו לבין ריבונו של עולם.
לכאורה, כאן היחסים ברורים מאוד. הוא השלם הנותן והמשפיע, ואנחנו החסרים הנזקקים והמקבלים. הרי הוא אין סוף ו"אין סוף לשלמותו", "אם צדקת מה תתן לו", ואיך אפשר לומר שהוא זקוק למשהו מאיתנו.
מצד שני, חז"ל מפתיעים אותנו במספר מאמרים וביטויים שמייחסים גם לקב"ה ממד של הזדקקות לנו ולעולם:
אחד הביטויים המרכזיים הוא, שהסיבה שהקב"ה ברא את העולם היא כי "נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים", כביכול תאוותו של ה' הושלמה רק כאשר יש לו מקום כאן למטה. בדומה לכך דורשים חז"ל את הפסוק "שוקיו עמוד שש" – "זהו העולם שנשתוקק הקדוש ברוך הוא לבראתו". והכי נוגעת לענייננו הדרך שבה מפרשים בקבלה ובחסידות את ההלכה כי "עבודה צורך גבוה" – כל הפעולות שאנו עושים בעולם, כל המצוות ועבודת ה', הכל לא נועד בשביל הצרכים שלנו, אלא לצורכו!
איך הדברים מסתדרים עם האמונה וההבנה שלנו על שלמותו המוחלטת של ה'?
אחד הרעיונות היסודיים של הקבלה כדי להסביר את המקום של העולם לעומת שלמותו של ה', הוא "סוד הצמצום" – התיאור כי אור אין סוף ממלא הכל, ובשביל לתת מקום לבריאה ולעולם הקדוש ברוך הוא צריך לצמצם את אורו. בחסידות מסבירים שהמושג "צמצום" מופיע במקורו דווקא כהתכנסות מכווצת למקום קטן, כמו בביטוי "צמצם שכינתו בין בדי הארון". אם כן, נוכל לפרש שהמשמעות העיקרית של הצמצום, היא שהקדוש ברוך הוא הפך את עצמו לנזקק ומקבל כדי שיהיה לנו "מקום" ומשמעות לקיומנו. אכן מצד עצמו אין הוא זקוק לכלום, אבל למען הקשר ה"אנושי" איתנו הוא הפך את עצמו למקבל, ועכשיו אנחנו יכולים להשתעשע איתו במערכות יחסים, להרגיש מאושרים שאנו גורמים לו עונג – "נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני", ועוד.
נראה איך הדברים האלה חוזרים ומאירים גם את המקום של יחסי האנוש שלנו:
כוח ה"שפלות" שלנו עוזר לנו להבין שאנחנו חסרים באופן מובנה. נבראנו חסרים. ה' עשה אותנו חלשים ונזקקים כי כך טוב ונכון בעיניו. אנחנו לא גאים בחולשות שלנו, אבל גם לא מתכחשים להן, ולא מסתירים אותן. לא מעצמנו, ובדרך כלל גם לא מהזולת.
אנחנו מגלים שיש הרבה חסד בחולשה הזו. ה' טבע בנו את הצורך בקשר עם הזולת. דווקא המקום הנמוך יותר, האנושי שלנו, מבטא את ההשתוקקות שעומדת ביסוד בריאת העולם – השתוקקות ליחסים ולקשרים. אנו לומדים לפתח מודעות שמצד אחד מעמידה באופק שלה קיום נקי לחלוטין, צינור לאהבה ולאור כלפי הזולת ("ביטול"), אבל מצד שני מכירה במתנה המיוחדת שנתן לנו הקדוש ברוך הוא – החולשה האנושית והצורך לקבל ולהשלים את חוסרינו ("שפלות").
נשים לב, שה"שפלות" הזו מכילה שני רכיבים עיקריים: האחד הוא ההרגשה שהמציאות (הטבעית לנו) של הזדקקות, סיפוק צרכים ועמידה כמקבל היא לא משהו שניתן להתגאות בו (ובדרך כלל היא ביטוי של הנפש הטבעית־הבהמית השפלה שלנו). השני וההפוך, שהעובדה שכאלה אנחנו היא רצון ה', רצון ש"כופה עלינו" קשרים עמוקים וחזקים (וממילא מתברר שיש ממד כזה גם בנפש האלקית). השילוב של השניים מעדן ומזכך את הנטייה שלנו לשאוב הכל לעצמנו, ולאט לאט עוזר לנו להפוך את הטבע הזה למה שהוא נועד – חיזוק האנושיות שלנו, והיכולת שלנו ליצור קשרים עמוקים ואמיתיים עם הזולת.

להרחבה: www.torathanefesh.org
להערות ושאלות: [email protected]