האדמה פשוט הייתה שם,

נותנת את עצמה לצמיחה שלו.

הגרעין הרקיב בתוכה,

ואחר-כך גם נבט בתוכה.

השמש נתנה לו חום ביום,

הירח נתן לו אור בלילה.

השמים היו פרושים שם כמו אוהל,

נותנים לו קורת גג.

הגשם נתן לו כוח לגדול,

הטל הרעיף עליו חיים.

הרוח הורידה ממנו אבק,

האור אפשר חילוף חומרים.

החקלאי ניכש ועישב,

מסיר מעכבי גדילה.

המתנדבים הגיעו לשמור,

שלא יאכלו אותו חיות בר.

הקומביין קצר אותו,

מפריד ממנו את המוץ.

הפועלים מיינו אותו,

האורזים ארזו אותו.

הכביש שימש דרך להובלה,

הנהג והמשאית לקחו והסיעו אותו.

העובד בתחנת הקמח הפעיל את המכונה,

המכונה טחנה אותו.

השקית הכילה אותו,

שלא יתפזר לכל רוח.

משאית נוספת הסיעה אותו,

מלגזן עם מלגזה העביר אותו למחסן.

עובד בסופר סידר אותו על המדף,

עגלת סופר העבירה אותו לקופה.

הקופאית העבירה אותו בקופה,

המכשיר לסריקת בר-קוד ציין את המחיר.

כרטיס האשראי שילם על הקניה שלו,

הקופה הוציאה קבלה.

הרכב לקח אותו אל הבית,

הילדים העבירו אותו לארון.

הנפה בררה אותו,

האמא לשה אותו.

הקערה הכילה את העיסה,

התבנית נשאה אותו לאפיה.

התנור אפה אותו,

הכפפה הוציאה אותו מהתנור.

הסכין חתך אותו,

הצלחת הגישה אותו.

כל אלו נגעו בו ישירות,

שותפים מלאים בהתקדמות שלו.

*

גם להם יש רקע,

מעטפת משלהם:

האמא צריכה אוכל,

הקומביין והמשאית צריכים דלק.

התנור צריך חשמל,

את הקערה מישהו ייצר.

*

גם למעטפת יש מעטפת,

שלב נוסף בדרך:

את הדלק לקומביין הובילו במיכלית,

למיכלית יש נהג,

הנהג צריך אוכל,

מישהו עבד בשביל האוכל הזה.

*

וככה מתברר שבפרוסת לחם בודדת,

נמצא כל העולם.

וכולם מחכים לראות,

איך יאכלו את הפרוסה.

*

הפרוסה הזאת נמצאת בידיים שלך,

בהצלחה!