שני רגעים.
שתי מהויות.
לבוש אחד.
לבוש לאחד.
*
שקט.
לא סמיך כזה, גם לא מאולץ, השקט הנפלא בעולם.
שקט נקי נקי נקי.
*
לפנות בוקר.
העולם עוד ישן, האוויר צלול. כל המחשבות המיותרות והמבלבלות של העולם עוד לא מסתובבות מסביב. זמן פנוי לחשיבה עמוקה ובהירה. הזדמנות להתכנס פנימה.
הפנים למזרח.
פס דקיק של אור חיוור נוגע־לא נוגע בשמיכת החושך שעוטפת את העולם.
העולם מתחיל להתעורר.
*
את מה שמתרחש בשמים בשעה הקרובה אין מכחול שיוכל לצייר.
גוונים שונים של אדום־כתום־צהוב במינונים שונים צובעים את השמים. אם יש ענני נוצה השמים עוצרי־נשימה. רק לנשום עמוק עמוק ולתת למראות לחלחל פנימה.
ככל שהדקות מתקדמות כבר אפשר להבחין במיקום הכמעט־מדויק בו השמש עתידה לעלות. ציפייה דרוכה מלווה את הרגעים האלו, הכמיהה להתחלה חדשה.
ואז. ברגע אחד. נצנוץ של אור מופיע. נקודה קטנה.
התקווה בהתגלמותה.
התחדשות.
זריחה.
*
גבעה בודדת באמצע העמק.
האור מפנה את מקומו לחושך לאט לאט.
המולת היום מתכנסת, כמו מסכמת את היום שהיה.
ציפורים מתחילות לחזור לקינים, נמלים במסע חזרה אל הקן, חרקים וחיות מפנים את השטח.
הפנים למערב.
השמים הבהירים הולכים ומתכהים, גווני האפור מחליפים את התכלת הצלולה.
העולם בתנועה פנימה.
*
רגעי חסד אחרונים. ניסיון נואש להחזיק את העולם מואר.
גווני אדום־כתום עמוקים שוטפים את השמים בגעגוע.
ככל שהדקות מתקדמות השמים הולכים ומתכהים. האור נלחם את מלחמת התקווה האחרונה. שברון לב, צער עדין וכיסופים. ניגון שקט מתנגן בין מיתרי הלב.
השמש הולכת ויורדת אל מרחבי אין קץ.
ואז ברגע אחרון נעלמת.
הגעגוע והכיסופים מפנים את מקומם לתחושת השלמה שקטה.
שקיעה.
*
שקר מראות העיניים.
עולם נפרד.
'הלא את השמים ואת הארץ אני מלא'.
'כלבוש תחליפם ויחלופו'.
השקיעה והזריחה לעצמן חלולות וריקות הן, נטולות את נקודת החיות הפנימית. והתפעלות הלב טוב לה שתהיה מהתוכן ולא מהכיסוי.
השמים וצבאם, הארץ וכל אשר עליה רק לבושים הם. לבושים למלך מלכי המלכים.
אין סוף לבושים, אין סוף כיסויים, עד שמופיעים הם כפי שהם נראים לעינינו.
אך מה לנו אם המלך לבוש בלבוש אחד או בלבושים הרבה.
מתחת מעטה הלבושים נמצא המלך.
*
את האמונה האמיתית והטהורה הנובעת מהמקומות הפנימיים יש לגלות החוצה מתוך אימון והשקעה.
בהתמדת ההתבוננות, ובהתרגלות היחס אל העולם כלבוש, תתמלא הנפש יראה.
'כי את המלך… ראו עיני'.
*
אין נפלא ומתאים מחנוכה לראות את האור שבחושך, את הגילוי שבהעלם, את הנוכחות שבהסתרה.
הכמיהה הגדולה לבית המקדש היא בקשת ההפשטה שבלבושים.
אין זו דרישת הוויתור על העולם המכסה והמסתיר, אלא יכולת ההתייחסות לנפרד כהזמנה לקשר. מציאת הא־לקות מאחורי הצמצום.
ובעומק יותר, מציאת הא־לקות בצמצום עצמו. הבלי־גבול שבתוך הגבול.
זמן מלא סתירות הוא חנוכה.
אין שמחה כהתרת הספקות. מותר שיהיו ספקות, ובלבד שיהיו הספקות חדורים בתחושת הוודאות העמוקה בקיומן של תשובות גם אם אינן מתיישבות בשכל, ומעליה בחוויית הנוכחות הברורה והמוחלטת של חי העולמים.
אכן, בחנוכה מוצאים את עומק המבוקש הנמצא גם בפער בין השכל למה שמעליו.
חנוכה מואר ושמח.
