אם רק הייתי יכולה לצאת מכאן.
לא שלא מתנהגים אליי יפה כאן,
זו הבעיה,
שמתנהגים אליי יפה.
*
במקור אני בכלל לא מכאן.
בת מלך אני.
תעצמו את העיניים, תדמיינו אור גדול, מרחבים אין סופיים, שמחה פשוטה וחיים טובים. זה תיאור חיוור של העולם ממנו אני באה, העולם שבחוץ.
המקום אליו אני שייכת באמת הוא המקום הטוב בעולם, מקום בו נוכחות האחד כל כך ברורה ומוחשית, הכל שם פשוט ומואר.
כמה טוב היה לי שם, בחוץ, לפני שהגעתי לכאן. כמה אהובה ורצויה הייתי שם בחוץ. כמו אבא חם ואוהב, כמו אומנת שמשקיעה את כל כולה בתינוק, זה רק קצה קרחון של כמה שהוא אהב אותי. לא היו לי אבא ואמא אחרים, נקודות משען נוספות, רק הוא היה שם. כולי הייתי רק שלו, לא של אף אחד אחר.
כמה מתיקות יש בתחושת החיבור העמוק הזה, לדעת שאין עוד חוץ ממנו. לתת לקשר המיוחד שלכם למלא את כל כולך, להתמסר עד כלות.
*
כאן הכל זר ומנוכר, מעלה בי תחושת קבס.
לא שלא יפה כאן. יפה כאן מדי, אסטטי בטירוף, מפתה ומזמין, מסיח את הדעת מהדברים האמיתיים. ארמון מלא בהזדמנויות, כל מה שאני רוצה נמצא בהישג יד, אני רק צריכה לבקש והכל מגיע מיד בתוספת חיוך ומילים טובות. כמה מחמיאים לי כאן על איך שאני נראית, על כמה שאני מקסימה ומדהימה ונפלאה. מספרים לי כמה כולם אוהבים אותי, איך אני פשוט הבחירה המושלמת.
להקיא, פשוט להקיא. פלסטיק, פלקט מגעיל.
כולם כאן חלולים מבפנים שזה פשוט מתסכל ברמות. מבחוץ זהב וכסף, בהט ושש ודר וסוחרת, מבפנים הריקבון פושה. בעצם, הלוואי שהיה שם ריקבון, עם ריקבון אני יודעת עוד להתמודד. בפנים יש ריק, וואקום. אין שם שום דבר.
משתאות משתאות משתאות, זה כל מה יש כאן לאנשים בראש. אתם יודעים, משתאות כמטאפורה, כל מנעמי החיים שמתחילים בכלום ומסתיימים בשום דבר.
אין כאן אהבת אמת, רק תאוות, יצרים, דחפים.
עולם של מסכות.
*
לא ממש בחרתי להגיע לכאן.
לקחו אותי בהוראה ישירה של המלך, עקרו אותי מכל הטוב שהייתי בו, ושמו אותי כאן.
באמת שאני לא יודעת מה הייתי עונה אם היו שואלים אותי. מצד אחד להיות כאן זה הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לקרות לי, רחוק בצורה לא סבירה מכל מי שהייתי, מכל מי שאני באמת. מצד שני ברור לי שיש לי כאן שליחות, יעוד, מטרה. שמו אותי כאן למטרה מסוימת, וגם אם אני לא ממש רואה אותה עכשיו, אין לי ספק שהיא קיימת.
בטח שצעקתי, רק שאף אחד לא מקשיב, כאן לא שומעים אמת. עם הדמעות שלי אפשר למלא בריכה, אוקיינוס. מכאן החוצה לא יוצאים, צריך שמישהו מבחוץ יפנה אליך את המבט, יטה את האוזן, אחרת זה חסר סיכוי.
כמה השתדלתי לא לבלוט, שראש הנחש לא ישים עליי את הטלפיים המזוהמות שלו. להישאר נקיה וטהורה, לזה ייחלתי. אבל כאן יודעים לזהות איכות, לקחת עומק, לשאוב ממנו את התוכן, לנצל אותו עד תום ולזרוק.
ככה מצאתי את עצמי מלכה של מלך זקן וכסיל, מלכה בעל כרחי. בשביל מי שאני באמת, המעבר ממלך עליון למלך אביון הוא טראומתי, לא פחות.
כאשר אבדתי אבדתי.
*
אתם לא יכולים לשער בכלל את גודל הכאב של חוסר היכולת למצות את מי שאתה.
מאז שהגעתי לכאן אני מלכה שבויה, לזבוב על הקיר יש יותר יכולת השפעה ממני. הכתר על הראש הוא גם האזיקים שלי.
במקום לתת את מי שאני, להאיר לעולם את האור המיוחד שלי, אני תקועה כאן בארמון הקליפות בלי יכולת ביטוי. לא מוכנה להתמכר לכלום והשום דבר, אבל גם לא מצליחה להעניק עומק. בובה בחלון ראוה, עלה תאנה, מספקת למציאות המדומה את חותמת הגומי שהיא זקוקה לו. יותר גרוע מזה, כל שקר צריך אמת להתבסס עליה, אני האמת שמחזיקה את כל השקר הזה. מלכת השקרים.
*
כמה רחמים אני צריכה. לא רחמים קיטשיים, מלאים בהבעות פנים מלאות מסכנות. הדבר האחרון שאני – זה מסכנה.
משוועת אני לרחמים אמיתיים על נקודה של אמת שירדה לעולם השקר, על אין סופיות שהתרסקה לסוף, על האחד שלי שנמצא מחוץ לפיקציה שהתחלף באחד פיקטיבי לחלוטין, על אהבה שהמירו בתאווה, על בת מלך שירדה מטה מטה לעולם של עבדים להיות המלכה שלהם.
צומו עליי, בקשו עליי, תתגעגעו אליי, תזכרו שאני כאן בשבילכם.
מעטים המרחמים האמיתיים, יושבים הם בשער המלך לבושים שק, יודעים את שלומי, שייכת אני להם, שייכים שנינו לאחד. מעוררים הם נשמות רבות אבודות לרחם, להתגעגע, לחפש ולמצוא.
ללבוש שוב מלכות.
