במבט לאחור זו הייתה טעות, אולי ה־טעות של החיים שלי.
חבל ממש שרק עכשיו, כשכבר מאוחר, אני רואה את זה.
תחושה חמצמצה של החמצה,
באסה שלא המשכתי.
*
את עובד הכרתי בישיבה התיכונית, שובב עם ניצוץ בעיניים.
מההתחלה היה לנו חיבור, אנרגיות טובות זרמו בינינו. היום כשאני חושב על זה נראה לי שגם הרגשנו שאנחנו מחפשים משהו דומה, משהו אחר מכולם.
מסביב היו חבורת שבלולים, סליחה על הביטוי, אנשים שהסתובבו סביב הזנב של עצמם, אם הם זזו בכלל. אבל אנחנו היינו חדורי מטרה, מסרבים להיטמע בסביבה המרקיבה, רוצים לזוז, והרבה.
קבענו חברותא לפני התפילה בבוקר שהפכה להיות עולם מושגים שלם. פתאום דיבורים על תכלית, מטרה, שליחות ועבודה פנימית היו מיינסטרים. השיחות שלנו, שבהחלט היו זורמות, היו גם מאוד עמוקות ובעלות משמעות.
*
בסוף הישיבה היה ברור לשנינו שאנחנו ממשיכים ביחד, זו לא הייתה סתם חברות, זו הייתה דרך חיים משותפת.
ככה יצא שהמשכנו לאותה ישיבה, לאותה מחלקה בצבא, התחתנו בהפרש קטן והמשכנו לגור ביחד כשכנים צמודים. אמנם לא עבדנו באותה עבודה, בכל זאת אנחנו אנשים שונים, אבל החברותא המשיכה כל יום לפני התפילה בבוקר ואחרי ערבית בלילה, ובעיקר בעבודה פנימית משותפת בלתי פוסקת, הרצון להגיע כמה גבוה שאפשר.
ממש לא בקטע של להשוויץ, אבל העבודה הקשה שעבדנו ביחד לאורך השנים נתנה את אותותיה. ככל שעבר הזמן העולם הזה, על שלל הפיתויים שלו, איבד את הקסם שלו. אפשר להגיד שהמחשבות הדיבורים והמעשים שלנו הלכו והתנקו, כמעט עד ניקיון סופי. התורה והמצוות היו הדבר האמיתי שבו התעסקנו.
*
בתוך כל הביחד הזה הייתה נקודה שבה תמיד התנגשנו, מחלוקת קבועה שהייתה לנו:
האם יש יעד סופי, מקום שאם אתה מגיע אליו אתה עוצר, או שאין מקום כזה, פשוט הולכים כל החיים.
עובד, כמובן, רצה ללכת, לא לעצור בשום אופן, להתקדם עוד ועוד. לעומתו, אני טענתי שיש יעד ומטרה וכשמגיעים אפשר לעצור ולקצור את הפירות של העבודה הקשה.
"תראה את הצדיקים, הם הגיעו ליעד וזהו, היום הם במקום אחר, העבודה שלהם בכלל לא פנימה, היא החוצה".
"מה זה קשור? צדיק הוא לא בעבודה, הוא כבר עבד ה', הוא במהות אחרת. אנחנו, העובדים, צריכים לעבוד כל החיים, עד שנהיה צדיקים, אם בכלל. ואפילו על צדיקים כתוב שאין להם מנוחה".
"זהו בדיוק, לצדיקים אין מנוחה, אבל מי שלא צדיק מותר לו לנוח ולעצור".
*
אל תשאלו אותי עכשיו מי משנינו היה הראשון שהציע את הרעיון הפסיכי של טיפוס הרים, אבל זה באמת תאם את הלך הנפש שלנו, פשוט לטפס הכי גבוה. לאורך הדרך היינו מדברים, לומדים ומתווכחים.
הטיפוס האחרון שאליו יצאנו ביחד היה הקשה מכולם, והוא הגיע בדיוק בשלב בחיים שבו דרכינו התחילו להתפצל. כבר תקופה ארוכה הרגשתי שזהו, הגעתי למקום הנכון בעבודת ה', שכאן בהחלט אפשר לעצור. לא בקטע של להפסיק ללמוד חלילה, הלימוד היה נשמת חיי, אלא בקטע של להפסיק לדחוף קדימה בכל הכוח, כמו שעשינו עד עכשיו. באמת קניתי הרגלים, מידות, דרך חיים, הגעתי ליעד.
עובד, שעמד באותה נקודה שלי, סירב לעצור, הוא חייב לדחוף קדימה.
"אתה לא מבין שלעצור זה להפסיק להיות עובד ה'? עובד ה' ממשיך לעבוד כל החיים, אין עצירה".
"יש לך דרישות לא אנושיות, אין מנוחה"?
"בטח שיש רגעי מנוחה כדי לאסוף כוח, אבל הנפש פשוט רוצה לא לעצור. ראית פעם עץ שמפסיק לגדול? אל תעצור את עצמך"!
*
בזמן הטיפוס הגענו לפסגה, היא לא הייתה הגבוהה ביותר, אבל גבוהה מאוד. הנוף היה משגע והרגשתי שזהו, זה מה שרציתי, אני לא באמת רוצה להמשיך לטפס, טוב לי כאן.
"תפסיק עם השטויות שלך, בוא תמשיך איתי"! קרא עובד מהמשך השביל.
אבל מבחינתי זה נגמר, מצאתי את שאהבה נפשי.
כאן נפרדו דרכינו, כבר לא חזרנו להיות מה שהיינו, עובד המשיך ואני עצרתי.
*
היום אני יודע שאם רק הייתי ממשיך אולי הייתי באמת עובד ה' אמיתי, כמו עובד, ולא סוג של פלקט כמו מה שאני היום. שלא תבינו לא נכון, אני לומד בטירוף ושומר על עצמי לגמרי, אבל מבפנים אני יודע שהכל פלסטיק. שההבדל ביני לבין עובד הוא ההבדל
בין עובד א־להים לאשר לא עבדו.
