זהירות!
הוא מסתובב,
מסתובב,
מסתובב,
ועף החוצה כמו טיל בליסטי!
*
ירושלמי!
זה באמת לא משנה כמה דירות אני אעבור, ובכמה מקומות אני אסתובב, ירושלמי נשאר ירושלמי.
לא בקטע של להעליב או משהו, אבל בגינות סחרוב (ז"ל, רק דינוזאורים כמוני עוד זוכרים את הצומת עם השעון) נגמרת המציאות, משם מתחילה מציאות מדומה.
למי שלא מכיר – גינות סחרוב זו הצומת (מחלף, מחלף, אני יודע. זה לא עוזר לי להתרגל) הראשונה בכניסה לירושלים. שם כבר אפשר לחלוץ נעליים, לפתוח כפתור עליון בחולצה וגם לפתוח חלונות ברכב. זהו, הגענו חזרה הביתה.
בשביל ירושלמי כל מה שמחוץ לירושלים הוא חור שחור, קיים בתיאוריה, במפה, לא במציאות. אין לירושלמי מה לחפש מחוץ לירושלים. הוא יוצא מירושלים לחתונות (לפעמים) ולראות חו"ל (מבשרת ציון). פעם בשנה הוא מבקר בחלל (תל אביב) כדי להיזכר למה הוא בחיים לא יגור שם (איכס! נושמים אוויר של מכוניות וחיים בממגורות אנשים).
שלושה דברים מרגשים אותו בטירוף: ים, מטוס בשמים ושלג (שששששששששששששש, לא מדברים על השלג). גם אם הוא יגור ליד נתב"ג, הוא ימשיך להתלהב כמו ילד בגן כל פעם שהוא יראה מטוס. מקרה אבוד.
לחילופין, את ירושלים הוא מכיר כמו כף היד. אם אתם רוצים להעליב אותו ממש תנסו להסביר לו איך מגיעים לכתובת מסוימת, ותרמזו לו שהוא לא מכיר את האזור ("אתה מגיע לבניין גדול שכתוב עליו סנטר 1"). אם אתם רוצים להרוג אותו סופית תציעו לו לשים וויז (למה מי זה הוויז הזה? למה הוא מכיר בכלל את ירושלים?).
שיחה אופיינית בין ירושלמים תשמע בערך ככה:
"אז אתה הולך עד גן הפעמון לתחנת הדלק, ומשם לעמק רפאים".
"אהההההההה, ואז אני פונה ימינה לכיוון קטמון, עובר ליד הפסים, ממשיך לכיכר השניה, שמאלה ימינה ושם מול העץ השלישי".
"בדיוק".
*
אזור הנוחות, פגשתם אותו פעם?
המוכר והידוע, זה שבסוף משאיר אותך בתוך עצמך, לא נותן לך לפרוץ את הגבולות – הפנימיים והחיצוניים.
לא שגבולות הם רעים או משהו, אבל לפעמים חייבים לחתור קדימה אל הבלתי מושג.
המוכר עלול להיות קריר משהו, חסר התלהבות ובערה. הפריצה מגיעה עם המון תנועה פנימית חיה ובועטת. אפשר להמשיל את זה ליחסים בין זהב לכסף. הזהב הוא קשה להשגה, אבל הוא חם ובוער. הכסף מושג יותר אבל הוא גם קר.
*
אהבה מסותרת היא משהו שיש בכל אחד מאיתנו.
ברור, צריך לעורר אותה, היא לא מתעוררת לבד. ואין ספק שהיא דבר עצום שמכיל סוגים שונים שלא אהבה, גם מהדרגה הגבוהה ביותר. אבל באופן כלשהו היא משאירה אותנו באזור הנוחות.
התבוננות עמוקה בגדולת ה' מעמידה אותי במקום אחר. נתחיל מהעובדה הפשוטה שהתכלית היא לדעת את ה' כמה שביכולתנו, בלי קשר לשאלת הרגש שהדבר מעורר בנו.
אבל מעבר לזה, אם אני מתבונן באמת בגדולת ה' אני מגלה עולם חדש. פתאום זה לא רק אני והכלים הפנימיים שלי, השמים נפתחים ואני עומד מול משהו שאי אפשר להשיג אותו. זו משוואה פשוטה – ה' הוא אין סופי, ולכן יש גם אין סוף לאן לשאוף.
העמידה מול מה שמעבר מעוררת תבערה פנימית, כזו שהאהבה שכבר קיימת בי בפוטנציאל, לא יכולה לעורר.
כיתרון הזהב על הכסף.
