ימי צוות הם בדרך כלל ימים לא ברורים שעושים בהם דברים לא ברורים, מה שלפעמים מעלה את השאלה המתבקשת: למה אני בצוות? למה כולם כאן בצוות? ולמה לעשות ימים לא קשורים?
בשנה שעברה התרחשה תפנית בעלילה, אמנם תפנית חד פעמית, אך בכל זאת תפנית. הצוות המצומצם של הר"מים וההנהלה הלך לכיכר החטופים. זה הזמן שלכם לשרוק קריאות בוז ולתייג אותנו כשמאלנים, או לחלופין להריע לנו מהיציע ולתייג אותנו כמכילים והומאניים. זה היה הסוד של כיכר החטופים. כמעט לא יכולת, ואולי עדיין לא ממש אפשרי, להזכיר את השם הזה ושהתגובות יהיו ניטרליות.
כדי להקצין את התגובות שלכם אני מחמיר/משפר את המצב שלנו ומוסיף שלא הגענו לשם סתם, נפגשנו שם עם אבא של אחד החטופים. מה שלא תחשבו או תגידו, לשבת עם אבא של מישהו שנמצא בעזה זה אירוע מיוחד. לרגע מורידים את הדעות בעד או נגד העסקה, את השאלה אם להיכנע או לנצח, ונשארים רק עם אבא שהבן שלו בידיים של רוצחים שפלים. מפגש של לבבות.
היה הרבה מה לשמוע שם, להתפעל, להתרגש, לכאוב וגם לא להסכים, אבל בתוך כל השיח שנוצר שם הוא אמר משפט שהקפיץ אותי:
"בואו נתעסק במחבר ולא במפריד" (ציטוט לא מדויק).
כלומר, כדי שנוכל להסתדר אחד עם השני אנחנו לעולם צריכים להיפגש בסביבה סטרילית נטולת דעות ומחשבות שיש בה רק אמפטיה והכלה, ככה לעולם נישאר חברים ונפסיק לריב כל היום את המריבות הנוראיות שקרעו אותנו בשנים האחרונות.
*
תנסו רגע לדמיין בני זוג שכל היום מדברים רק על המחבר ולא על המפריד, נושאי השיחה שלהם נעים כנראה בין מזג האוויר לאיזה חמוד הילד, אפילו תה או קפה יכול להוות חוסר הסכמה והפרעה קיצונית בשלום הבית שלהם. אם הם רוצים, למשל, לנסוע לשבת הם לא ממש יכולים, בחירת שם לילד מסוכנת מאוד, והתעסקות עם רגשות עלולה להיות קטלני.
הזוג הנחמד הזה כנראה כבר גרוש להנאתו.
*
ומה לגבי מה שקורה כאן בארץ?
אם נתעסק רק במחבר ולא במפריד נמצא את עצמנו בים. להילחם? אסור לדבר על זה, אנחנו עלולים לריב. רפורמות שונות (נגיד, היפותטית, רפורמה משפטית)? חס ושלום, זה מפלג. חינוך? ביטחון? כלכלה? כל אלו נושאים שבטאבו. מותר לדבר רק על מזג האוויר ועל כמה אנחנו עם אחד. בקיצור, צריך לשחק 'כן, לא, שחור, לבן, כל השאר'. נראה לכם שאפשר לחיות ככה?
רק בשוויץ יש להם את הפריווילגיה להתעסק רק במחבר ולא במפריד, ככה זה כשהבעיות הקשות ביותר שלך הן כנראה עם איזה אוכל להאכיל את החתול.
*
אז מה? לא יהיה כאן שלום בתוכנו?
מי ששואל את זה פשוט לא מבין מה זה שלום.
בואו נחזור לזוג.
אף אחד לא רוצה להתחתן עם עציץ. כולם רוצים להתחתן עם בן אדם שיש לו רצונות, שאיפות, מחשבות ורגשות. אבל מכיוון שגם לי יש רצונות משלי, שאיפות משלי, מחשבות משלי ורגשות משלי אנחנו עתידים להתנגש. שלום בית הוא ההתערבות האלוקית בינינו, מה שחכמים קראו לו 'שכינה ביניהם', נקודת אין סוף שנמצאת מעבר לשונות ומחברת שניים נפרדים.
הבנתם? בשביל שיהיה שלום חייבים שיהיו שניים שונים. אם השניים הם בעצם אחד אין כאן שלום אלא אחידות.
*
נו, אז למה זה לא מצליח? למה אנחנו כל הזמן רבים? למה יש זוגות שאין להם שלום בית?
זו שאלה מצוינת.
כדי שיהיה שלום לא מספיק שיהיו שניים שונים, צריך שהם גם יהיו מוכנים לשים את האגו שלהם בצד. כשכל אחד מגיע עם הפוזה שלו, מנופח עד אימה, ה' יתברך לא נכנס שם. ברגע שבו כל הצדדים מחפשים את האמת, את הטוב, את הנכון ובעיקר את ה' יתברך, ומוכנים לשים בצד את האינטרסים, ברגע הזה הם ממשיכים לא להסכים, אבל הם חיים בשלום גמור למרות חוסר ההסכמות.
בשפה המקצועית קוראים לזה: 'מחלוקת לשם שמים', כמו מחלוקת הלל ושמאי.
*
פנחס דוקר את זמרי בן סלוא והורג אותו, מבצע מעשה של קנאות, ולכן השכר שלו הוא … שלום. זה לא מוזר לכם? אולי הוא היה צריך לקבל איזו מדליית גבורה, או מינוי כשופט, אבל ברית שלום?
זהו בדיוק. פנחס לא פועל ממניעים אישיים, הקנאות שלו כולה לשם שמים, ורק ככה אפשר להשיג שלום אמיתי.
אז נכון, אנחנו עוד רחוקים משם, מלאים קנאות מעורבת באינטרסים, סמויים וגלויים, אבל יש כאן קריאת כיוון: אל תהפכו להיות עציצים בשביל להסתדר. הדבר האחרון שאתם צריכים לעשות זה לאבד את הרצונות, השאיפות והחלומות שלכם. אתם כן צריכים לעבוד הרבה וקשה שכל הרצונות, השאיפות והחלומות האלו יהיו לגמרי לשם שמים.
לעשות מקום לה' יתברך להיכנס.
המדור מוקדש לעז נחמן הגיבור
