הלוחות נשברים, ואיתם נשבר גם הזיכרון. שכחה יורדת לעולם, כך אומרים חז"ל. משה רבינו רואה איך העם, ברגע אחד, כאילו שוכח את מעמד הר סיני, שוכח את מתן תורה. ברגע אחד משהו נשבר בזיכרון של התורה, והלוחות שהפכו להיות שבורים בתודעה של העם, נשברים בידיו של משה. כביכול, 'לוחות שבורים שברת'.
חודש תמוז, הוא חודש של התמודדות עם שכחה. כי גם אנחנו יודעים על עצמנו, איך ברגע אחד אנחנו יכולים לשכוח, ברגע קטן לשכוח מה באמת חשוב לנו, מה באמת מחייה אותנו, וליפול לשכחה ששוברת לנו משהו בחיים.
חודש תמוז הוא חודש שיכול לבנות מחדש את הזיכרון. זיכרון הקדושה, זיכרון התורה, זיכרון של משהו אמיתי בתוך עולם של שקר. את הזיכרון הזה מכנה רבי נחמן בשם ו'. אותה אות ו' הטמונה בשם תמוז, היא ו' היוצרת חיבורים בעולם. היא המחברת את האדם אל מה שקרוב אל ליבו, היא היוצרת חיבור בין החיים אל התורה, היא ו' המזכירה לנו שהתורה חיה בתוכנו.
אלא שהאות ו' נעלמה עם שבירת הלוחות, כאילו פרחה למעלה עם האותיות הפורחות באוויר. פרחה מהזיכרון, ועלתה למעלה, מנותקת, כביכול מודיעה לנו שגם התורה הפכה למנותקת. וכעת, אומר ר' נחמן, הפך חודש תמוז להיות חסר, תמז הוא נכתב.
אבל, בכל שנה בחודש תמוז, יכול אדם להשיב אליו חזרה את ה-ו'. יכול לתקן את הזיכרון, ולהאיר מחדש אל הלב את ו' החיבור, שמחברת את התורה אל החיים.
מה יכול לעזור לנו לעשות חזרה את הדרך הזו?
ר' נתן מדגיש נקודה חשובה שהייתה בעת שבירת הלוחות. משה רבינו שבר את הלוחות לעיני העם. הוא יכול היה לשבור אותן בסתר, בצד, רחוק מעיני העם. אבל משה בחר לחכות עד שיגיע אל העם, יראה להם את הלוחות, ורק אז ישבור אותן. ולא עוד, אלא שעל המילים האחרונות הכתובות בתורה: "לְעֵינֵי כׇּל יִשְׂרָאֵל" אומר רש"י: "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם". מדהים עד כמה הבחירה לשבור את הלוחות דווקא לעיני העם הפכה להיות כל כך משמעותית, עד שהתורה מסיימת איתה את החומש, ואלו המילים האחרונות שכל יהודי יקרא בסיום התורה.
אולי יש כאן עצה שמלווה כל סיום, עצה שמלווה כל תהליך שמאבד משהו, שנשבר בו משהו. כשמשה רבינו מראה את הלוחות לעם לפני שבירתם, הוא רוצה להראות לעם את גודל האור של הלוחות בעודם שלמים. וכדבריו המאירים של ר' נתן: "שהראה להם את הלוחות שהם בחינת נעימות התורה, ושברם מיד. כי על כל פנים איזה רשימו נשאר והוא נמשך אחר האמת על ידי הרשימו".
העם רואה את האור הגדול של הלוחות השלמים, והאור הזה מותיר בו רושם. האור הזה נחקק בנפשו, ונשאר טבוע בנשמתו. הוא יוצר בתוכו תנועה שתדע לשוב חזרה אל השלמות. משה צורב בנפש העם זיכרון שטמון בעצמותיו, כדי שידע בזמן של שבר ושכחה, לחזור חזרה אל נקודת האור הפנימי. משה רבינו ידע שלפני שהוא שובר, הוא חייב לתת לעם את סימני הדרך איך לשוב אל השלמות שלפני השבר. ולכן שבר לעיני העם. דווקא לעיניו.
האור הזה חקוק גם בתוכנו, בזיכרון הקדום של נשמתנו. הוא סימני הדרך בחיינו. הוא היכול לעזור לנו לחבר מחדש את ו' החיבור, שתשוב אל התמוז, שתשיב אותנו אל הזיכרון.
