נכנסת אלי לחדר תהילה מכתה ט'. מספרת לי שיש לה ירידה דרמטית בציונים. לא משנה כמה היא לומדת – היא לא מצליחה במבחנים. לאט לאט, תוך כדי שיחה פתוחה מלב אל לב, היא מגוללת בפניי סיפור שלם – ההורים שלה ממש לוחצים עליה מבחינה לימודית, בעיקר אבא שלה – דורש מאיות! אבל האמת היא שלא רק. כשהיא חוזרת מהאולפנא הביתה, היא הולכת לאט לאט. מנסה להיצמד לקירות, הולכת בין שבילים מפותלים. העיקר להגיע כמה שיותר מאוחר. להיות כמה שפחות בבית. למה?, אני שואלת. מה רע לך כל כך בבית? ותהילה עונה – "אין לי שם אוויר. כל הזמן אמא שלי מבקשת ממני לעשות משהו. לנקות את הבית. להכין איתה אוכל, להגיש לאבא כוס קפה. היא רואה אותי יושבת עשר דקות על הספה, זה מציק לה בעיניים – היא מיד מבקשת ממני לעשות עוד מטלה. אני עולה לחדר שלי, לנוח קצת מכל היום – היא צועקת לי מלמטה – 'בואי תהילה. תשבי איתנו. תהיי עם המשפחה'. אני מרגישה שאני משתגעת".
ומה על ללכת לחברה? אני שואלת. "זה לא עובד. הם לא ממש משחררים אותי. יש לי בת דודה שגרה בבית ממול. אליה אני כן יכולה ללכת אבל לא להרבה זמן. כשמגיע הערב אני צריכה לחזור הביתה.
"אני לא רוצה להמשיך ככה! אין לי כוח אליהם…" היא פורצת בבכי קורע לב.
אם גם אמא שלך דורשת ודורשת, ואת מרגישה לכודה וחסרת 'אוויר', אני ממליצה לך מכל הלב לשתף את אמא שלך במה שאת מרגישה, מתוך כבוד ודיבור מנומס. אל תחכי לסערת הקרב, אל תחכי לרגע שבו ממש תתפוצצי מכעס על שאת זקוקה לאוטונומיה ואין לך אותה, או כשאת נכנסת הביתה מאוחר מדי מהסניף וההורים שלך כועסים על שלא באת בשעה שסיכמתם מראש.
פשוט תביימי איזו סיטואציה או שתחטפי איזה אי של שקט בתוך היום-יום, ותשבי עם אמך לכוס קפה או שוקו בבית או בחוץ. תספרי לה כמה את אוהבת אותה ומכבדת אותה ומודה לה על שהיא ילדה אותך וגידלה אותך ודואגת לכל מחסורך. ותרגיעי אותה – שאמרו לך שככה זה גיל ההתבגרות. ושאת מנסה לברר את דרכך לעצמך. ושבשביל זה את זקוקה למרחב. ולהיות עם עצמך, ועם קבוצת השוות שלך. ונכון שצריך לעזור בבית, ואת משתדלת (ואם לא מספיק, אז הגיע הזמן ;)). ונכון שכדאי להיות עם המשפחה – וגם זה קיים. ונכון שצריך להצליח בלימודים – ואת לא שוכחת את זה.
אבל גם חשוב לך כל כך לבלות עם חברות. ולהיות לבד. ולעשות דברים שעושים לך כיף וטוב על הנשמה. ושבאמת את לא רוצה לעשות הפוך כי דווקא, להכעיס. אלא כי את באמת מבררת את הדרך שלך בעולם. מתוך זה תנסי להרחיב את הגבולות שלה ביחס אלייך. לקרב אותה לעולם שלך ולהגיע להבנות מעשיות שיעשו לשתיכן טוב על הלב.
ומילה אחת לנו, האימהות. אנחנו כל כך דואגות להן. זה הכי טבעי בעולם. אנחנו מצפות שההרמוניה ששררה קודם תימשך. רק לפני רגע היא עוד הייתה ילדה שלי קטנה, שבחרתי לה בגדים וקלעתי לה צמות, והיא הייתה זקוקה כל כך לנוכחותי. ופתאום היא נהפכה לנערה מתבגרת, עצמאית בדעותיה ורצונותיה שכבר לא הכי מתיישבים עם שלי. וזה צורם. והמריבות שלה איתי פוגעות בי כמו חיצים במקום הכי רגיש.
אבל אל תתפעלי. זו אחיזת עיניים. את המבוגר האחראי שמולו היא קוראת תיגר. שמולו היא מעמתת את עצמה ואת עולמה הפנימי. תני לה לעשות את הבירורים שלה. את הדרך שלה לעצמאות. וכמו אז כשרק למדה ללכת – אפשרת לה מרחב לצעוד וגם למעוד, ככה עתה – היא צועדת את צעדיה כאישה קטנה לעצמה. את שם בשבילה, עם כל המרחב, האהבה, ההכלה והגבולות. הנוכחות שלך עדיין חשובה בשבילה – חזקה, בוטחת, לא מתערבבת, בוגרת להכיל את סערת הרגשות וההורמונים, ועדיין מחבקת ועוטפת אותה בחום ובאהבה.
מוזמנות בשמחה לכתוב לי [email protected]
אילת טאוב היא יועצת חינוכית M.A , מנחה סדנאות למתבגרות ולנשים ומרצה במדרשות.