אתם זורמים עם שיעור קצר בספרות?
לא משהו ארוך, שתי שורות בשיר של רחל.
כן, אה? ממש נפלתי עליכם כבד.
לא נורא, תהיו חזקים.
*
כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע
פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.
*
סינית עתיקה, לא פחות.
ארחותי – דרכי, הליז – הזיז מהמסלול, והדמיע – גרם לדמוע, טמיר – נעלם, יד ענקים – יד הגורל (ה' ישמור).
עכשיו הבנתם? להסביר בעברית מדוברת?
היו לי חלומות, שאיפות, רצונות. בסוף לא יצא מזה כלום חוץ מבאסה אחת גדולה, פשוט כלום מזה לא יצא. כלום.
ולמה לא? פשוט כי פחדתי לא להצליח. תקשיבו טוב טוב, שלא תפספסו את הפאנץ'. פחדתי להיכשל ולכן שום דבר לא הצליח לי. היגיון צרוף, גאונות ממש, מרוב פחד החלטתי החלטה מושכלת לא לעשות שום דבר ולכן בסוף נשארתי עם חוויית הכישלון.
כמה מתסכל.
*
נחמד לשבת על הכורסה ולהסביר למה רחל המשוררת נורא מסכנה, ואיך היא פשוט לא הבינה דברים פשוטים כל כך. החיים רצופים אכזבות וכשלונות בדרך אל היעד.
יש רק בעיה אחת.
כשאנחנו מואילים בטובנו לקום מכורסה (זהירות לא לפרוק איזה מפרק מרוב מאמץ) אנחנו מגלים שהחיים שלנו נראים בדיוק אותו דבר.
*
בלי להעליב אף אחד, אז אל תרימו ידיים.
מי כאן התחיל פעם דף יומי? משנה יומית? להשתדל לכוון בתפילה? לקום לתפילה בזמן?
מי עדיין ממשיך? אופס. סליחה. לא התכוונתי לפדח.
אתם יכולים להרגיש בנוח, אני לא שונה. כשיוצא לי להסתכל אחורה על הדרך שלי, אני מגלה שם בית קברות שלם מלא בהתחלות חדשות ללא סיום. מה שנקרא בעגה המקצועית: "פוטנציאל לא ממומש".
*
יופי, עד כאן זה סביר, אפילו סביר פלוס.
אממה? שמתישהו נמאס לי לראות מצבות לאורך הדרך, זה לא פוטוגני ולא סימפטי, ואני פשוט מפסיק לנסות להתחיל. אם אני לא אתחיל אני גם לא אכשל. כמה פשוט.
סוג של היגיון. היגיון של נחש.
*
תעשו טובה, רוצו לארון, תפתחו לקוטי מוהר"ן תניינא, תורה מ"ח. לפני שאתם מתחילים תדמיינו שכתוב בתחילת התורה: "לכבוד _________ (למי שלא קלט, כאן כל אחד מכניס את השם שלו) היקר והאהוב מאוד!" בסוף תכניסו: "אוהב מאוד, אבא". ועכשיו תתחילו לקרוא.
ובשביל כל העצלנים יש כאן טעימה. בדרך כלל אני ממש לא בקטע של לצטט, גם לי אין כוח לטקסטים ארוכים (סליחה, סליחה, סליחה מכל הצדיקים האמיתיים) אבל לא הצלחתי להתאפק.
*
לכבוד אורי היקר והאהוב מאוד!
כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֲזַי הַדֶּרֶך שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת … וְכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ, וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל וְאֵין רוֹצֶה כְּלָל בַּעֲבוֹדָתוֹ … הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיך הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל לְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה כְּלָל … וּזְכר דָּבָר זֶה הֵיטֵב כִּי תִּצְטָרֵך לָזֶה מְאֹד כְּשֶׁתַּתְחִיל קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כִּי צָרִיך עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ לֶאֱחֹז עַצְמוֹ לַעֲמד עַל עָמְדוֹ אַף אִם מַפִּילִין אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכָל פַּעַם … וְאַל יָנִיחַ עַצְמוֹ לִפּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם.
אוהב מאוד,
אבא.
