"הלו!!!
זו טעות!!!
תוציאו אותי מפה!!!
בכלל לא שאלו אותי אם אני רוצה, פשוט זרקו אותי"!!!
*
"מי זה צועק שם? מה קרה"? הקול הגיע משמאלו והוא קפץ בבהלה.
"מי אתה? איך הגעת הנה"? הוא שאל
"למה אתה צועק שם"? בעל הקול המשיך בשלו.
"איפה אני? מה זה המקום הזה? פשוט זרקו אותי לכאן וזהו. לא שאלו אותי, לא נתנו לי לבחור, ואני רוצה לחזור בחזרה, אז אני צועק כדי שיחזרו לקחת אותי".
"אההה, אתה חדש כאן. ברוך הבא למדבר הגדול והנורא. לכאן רק נכנסים, לא יוצאים". עכשיו הוא גם ראה את הדובר: זקן ארוך, מצח גבוה מלא קמטים, מקל הליכה ביד ימינו. חזות משרה סמכות וקול מעורר אמון.
"מה זאת אומרת לא יוצאים? אין איך לעבור את המדבר הזה? אין מצב. לפני שזרקו אותי הבטיחו לי שאפשר לצאת החוצה".
"חה. ואתה מאמין להם? בוא תקשיב לאחד שנמצא כאן כמה שנים ובהתחלה הי' נראה כמוך. ככה מתחילים, חדורי מוטיבציה ומלאי אנרגיות לצלוח את המסע, לעבור את המדבר. אחר כך אתה הולך לאיבוד, מחפש לשווא את הדרך, טובע בחול עד הצוואר, וזה עוד לפני שאתה פוגש את הנחשים והעקרבים. אחרי כמה שנים, אין סוף ניסיונות, וכמה פגישות עם נחשים שמותירות בך צלקות, אתה מתחיל לדבר אחרת".
"אז מה האלטרנטיבה? להישאר כאן"?
"זו דווקא אפשרות מצוינת. ברגע שבו אתה מרפה אתה מגלה שהמדבר יכול להיות ממכר ממש. יש כאן אין ספור אפשרויות, דרכים, שבילים. אם אתה לא עסוק כל הזמן בלמצוא את הדרך שלך אתה פשוט מתחיל ליהנות מהקיים, לחיות את המדבר עד הסוף. לאחרונה אפילו התיידדתי עם כמה נחשים, מהמסוכנים שבהם, שפרסו עליי את חסותם האדיבה, והתנאים שלי השתפרו פלאים".
הזקן דיבר בפאתוס, מונע כל אפשרות ערעור על דבריו, ובכל זאת משהו הפריע לו.
"אז מה, אין תכלית? אין יעד"?
הזקן התקרב אליו, מביט ישר לתוך עיניו.
"כדאי שתתחיל להפנים את מה שלא הפנמת עד עכשיו, אתה במדבר עם חוקים של מדבר. כאן כל הדיבורים היפים שלך הם כבר לא חלק מהמשחק".
עכשיו הוא שם לב לעיניים של הזקן, ומה שהוא ראה גרם לו לברוח. בניגוד לכל הופעתו אומרת ההוד, העיניים היו חלולות וריקות. תהומות של ריק וייאוש ניבטו מתוך עיניו של הזקן.
*
הוא רץ כל עוד נפשו בו, מאבד כל כיוון ודרך, חסר מחשבה ושיקול דעת. הוא הפנה את ראשו לאחור לראות אם הזקן רודף אחריו ונתקל במישהו, שניהם נפלו לאחור מעוצמת ההתנגשות.
"אוי, סליחה, לא שמתי לב שאתה כאן".
"זה בסדר, בכל מקרה אי אפשר לדעת מה יקרה כאן במדבר, הפתעות ונפילות הן חלק מהדרך".
הדובר היה בחור צעיר, בגדיו קרועים, פניו חרוצות מרוחות המדבר, עורו צרוב מהשמש הקופחת, ידיו ורגליו מלאות סימני נשיכות ועקיצות.
"אתה רוצה להגיד לי שאתה באמת מנסה ללכת בדרך"?
"מהרגע שהגעתי לכאן לא עצרתי אפילו לרגע אחד. כמו שאתה רואה עברתי דבר או שניים, אבל מעולם לא נואשתי מלהמשיך ללכת".
"הנחשים והעקרבים לא עצרו אותך"?
"הם ניסו, אוהו כמה שהם ניסו. והם עוד מנסים. רבות הפעמים שנפלתי קורבן לנשיכת נחש או עקיצת עקרב, כבר הייתי קרוב לייאוש, אך בכל פעם עצרתי את עצמי בכוח לא ליפול, לא להתמכר לארס המפעפע. לעיתים נדרשתי לגייס את כל כוחותיי כדי להחזיק, אך מה שלא קרה – המשכתי ללכת. וכל פעם כזו, שהותירה בי צלקת, חישלה אותי והכינה אותי טוב יותר לפעם הבאה".
"ואתה לא מפחד לאבד את הדרך"?
"אם אני לא מפחד? אני אחוז אימה. בדיוק לכן אני הולך כל עוד רוחי בי. יותר מכל המכשולים ירא אני מלהתמכר למדבר. ביום בו אפסיק לחפש את דרכי אשקע במרחבי המדבר האין סופיים, ומי יודע אם אחר כך אוכל להתקדם הלאה. אל המדבר לא הגעתי מרצוני, אך מי ששם אותי כאן הבטיח שיש דרך החוצה, ולא לחינם הוא בחר בשבילי דרך ארוכה, מפותלת ומלאת מהמורות וקשיים. ואם ההליכה שלי כאן, עם העליות והנפילות, משמחת אותו, והיה זה שכרי".
"אז יש יעד? יש תכלית"?
הבחור התקרב אליו והביט ישר לתוך עיניו. עיניו היו בוערות ומלאות חיות.
"יש יעד ויש תכלית, ודאי.
אך הדרך היא יעד ותכלית לא פחות מסופה".
