יששששששששששששש!
חופשששששששששששש!
סוף סוף אפשר לעשות מה שרוצים.
בלי כל מיני חוקים מטופשים!
*
קבלו סיפור:
בשנה הראשונה שחינכתי כיתה נכנסתי לחינוך באמצע שנה, כאשר את השנה התחלתי בתור מנהל פנימייה. בהתחלה אמרו לי שצריך רק שעה בבוקר ואת השאר מישהו אחר יעשה, כן, בטח, ספרו לי על זה. ככה מצאתי את עצמי מחנך בבוקר ומנהל פנימייה בלילה. כמה שזה נשמע לכם הזוי אתם לא מתקרבים לרמת ההזיה של השנה הזאת.
לא משנה. חלק אינטגרלי באירוע היה המעבר מ'צוקר' מנהל הפנימייה – למחנך, או בלשון העם: ר"מ. אם נראה לכם שברגע שבו נכנסתי לכיתה הפכתי להיות 'הרב אורי' אתם חיים בסרט. מי שמכיר אותי טוב יודע שהרבה יותר מתאים לי 'צוקר', וש'הרב אורי' לא ממש בא לי בטוב.
ברור שנשארתי 'צוקר', רק שעכשיו הייתי גם מחנך.
*
תעצרו כאן רגע.
מה יותר חלומי מזה? המחנך שלך הוא לא 'הרב' הרשמי הזה, הוא ממש סחבק עד כדי 'צוקר'.
אל תדמיינו שהייתי רק חבר שלהם, ממש לא. היה גם להם וגם לי ברור שאני מחנך, ולא ממש אחד מהחבר'ה. ובכל זאת, ה'צוקר' הזה הי' ממש נחמד ושבר כמה מחיצות.
תודו שגם אתם הייתם רוצים ככה.
*
איפשהו באזור פסח ישב סחבק הקרוי 'צוקר' עם הכיתה לאיזה מעגל סיכום־ביניים. המשימה הייתה לתת משהו שטוב להם איתי ומשהו שהם היו רוצים שיהיה יותר טוב.
אחד מהחבר'ה שהתבקש לתת נקודה לשיפור ביקש בקשה מוזרה: "נראה לי שאנחנו צריכים שיהיה יותר דיסטנס ממך, אנחנו צריכים לקרוא לך הרב". כשהוא אמר את זה הסתבר שהיו עוד חבר'ה שחשבו ככה.
טוויסט בעלילה.
*
כנראה שאלו שהמדור מיועד להם עדיין לא ממש נשואים (סליחה מהמבוגרים שקוראים את הפויקה בסתר). בכל זאת נראה לי שהייתם בחופה או שתיים.
בתוך כל הוואו של החופה קוראים את הכתובה. אם אתם חושבים שהכתובה היא מסמך כריתת ברית אהבה בין הבעל לאישה שאף אחד לא מבין כי הוא בארמית, צר לי לאכזב אתכם. הכתובה היא מסמך ממוני של התחייבויות הדדיות (לטובת האישה) ויש לו תוקף משפטי.
עכשיו זה הזמן?
*
דימוי אחרון ונסגור פינות.
ראיתם פעם ציפור עם כנף שבורה? זה מחזה מעורר רחמים. היא מנסה לעוף, מסתובבת בלופים במעגל סגור מסביב לעצמה, ובעיקר מקבלת סחרחורת. להתרומם היא לא מצליחה.
כדי לעוף צריך שתי כנפיים.
*
האהבה והיראה שלנו הן הכנפיים שלנו להתרומם למעלה, אי אפשר להסתפק רק בצד אחד.
ברור שהכי בעולם היינו רוצים לעשות הכל רק מרצון טוב ומבחירה – עולם של אהבה נטול יראה. רק שבעולם כזה יש בעיה מובנית: אתה בלופ פנימי. אם אין גבולות ומחוייבות, אפילו ברמה הכי בסיסית, אתה בסוף תקוע בעצמך. אתה לא עושה כי צריך, אתה עושה כי זה מה שבא־לך וזה מה שמתחבר לך.
התלמיד הנפלא מהסיפור נתן לי שיעור בחינוך – תלמידים רוצים גבולות, ומחפשים שהדמויות שמלוות אותם לא רק ילטפו אותם, אלא גם ידרשו מהם.
כמו שברור שאי אפשר לבסס חיי נישואין טובים בלי מסמך שמעגן את הקשר ולא תלוי בלבבות בעיניים ובנצנצים, ככה אי אפשר להתרומם ולהתקדם באמת רק מתוך אהבה.
זוכרים את החופש מההתחלה?
תבדקו איך היה נראה החופש של מי שלא בנה לעצמו מסגרת מחייבת, וכמה הוא יצא מסופק. ומהצד השני איך מי שכן יצר לעצמו מסגרת מחייבת יצא מסופק מהחופש.
*
אם זה נכון בעולם, זה נכון פי אלף לפחות בקשר עם ה'.
קשר שמבוסס רק על אהבה הוא קשר לא אמיתי מספיק ולא יציב מספיק, אולי אפשר להגיד שהעיקר חסר מהספר: את ה' אני לא עובד כי אני רוצה ואני מחליט, אלא מתוך קבלת עול ויראה, כי ככה ה' אמר.
מי שאין לו יראה,
עלול לקבל סחרחורת.
