"הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולן".
כמעט שנה שביני מלמד אותי, ואותנו, שיעור ארוך ומורכב, וזהו זמן טוב להתבוננות ביניים בשיעור הזה. גילוי נאות – תוך כדי כתיבה עלו לי עוד ועוד דברים, חסכתי לכם, יש כאן לקט קטן, את השאר תשלימו לבד.
*
למדנו לכאוב.
מי ידע שיש כאב כזה בעולם?
מי ידע שיש כל כך הרבה סוגים ומינונים של כאב?
יש את הכאב המשתק, את הכאב הכמעט בלתי נסבל, את הכאב שנמצא שם כל הזמן ועושה קולות של זבוב ועוד ועוד.
את כל הכאבים האלו כאבנו, צעקנו, שתקנו, סבלנו –
ולמדנו.
*
למדנו לבכות.
חבל שלא מתפילים דמעות, היינו יכולים לפתור את משבר המים של ישראל.
לא ברור לי אם אני היחיד שמגיע לבקר את ביני, ובירידות של הר המנוחות משכנע את עצמו שהפעם כבר עבר הרבה זמן וברור שאני לא אבכה. כאקט נוסף הטישיו נשאר ברכב, ככה ליתר בטחון. ופתאום אתה מוצא את עצמך בלי טישיו ומנסה להבין מה בדיוק חשבת לעצמך.
איזה שיעור מיוחד –
ללמוד לבכות.
*
למדנו להיות חזקים.
לא להיות חזקים בכאילו, להיות חזקים בקטע המחייב של העניין.
לפעמים ה' יתברך מניח לך את המציאות כדבר נתון: זה מה יש, תהיה חזק.
אתה יכול תמיד לפנות, לבקש, להתלונן, לרטון ולהביע מורת רוח מהתיק שקיבלת. ה' יתברך מקשיב תמיד, אבל הוא בהחלט יכול בסוף הנאום המרשים שלך להגיד: 'שמעתי, בהצלחה'.
וזהו, אתה נשאר עם התיק ועם עצמך. ואחרי שהסתכלת ימינה ושמאלה ובדקת שאף אחד לא מתכוון לקחת בשבילך את התיק, אתה פשוט מרים אותו –
ולומד להיות חזק.
*
למדנו לצחוק.
זה לא שלא היה לי הומור שחור, אבל הוא לא היה כזה הומור, וגם לא כזה שחור.
בשבת ההיא – השבת אבידה שלי, אחרי שלמדנו למעשה את סוגיית "מי שמתו מוטל לפניו", חזרנו, כמה תלמידים ואני, חזרה לחוות 'מלאכי השלום' לפגוש את מי שנשאר למעלה, ומצאנו את עצמנו תקועים בחווה עם שבת מסוג לא מאובחן.
מה נשאר ליהודים לעשות? פשוט צחקנו. מהצהרים עד צאת שבת בדיחות שחורות מהסוג השחור ביותר עפו באוויר.
מאז חלק משמעותי מהנוכחות הישירה של ביני בכיתה הוא ההומור.
אבל הקטע הבאמת שווה הוא – שלך מותר לספר כמה בדיחות שחורות שאתה רוצה, זכות ששמורה ליחידי סגולה. לאנשים מבחוץ יש את הפריווילגיה להזדעזע בשקט, לא יותר מזה.
זה אולי השיעור היותר כיף בשנה הזו –
ללמוד לצחוק.
*
למדנו ענווה.
יש איזה קטע מלחיץ בלהיות מחנך. מלא נשמות ענקיות מסתובבות באזור שלך, והתפקיד שלך מסתכם בעיקר בלא לדרוך עליהן.
אבל כמה שאתה חושב שאתה יודע כמה הם גדולים – אתה לא יודע כלום.
זה משהו בסגנון: 'אתה אשכרה קראת לקדוש בנימין בן אופיר ומרים אחימאיר הי"ד – ביני'?
ברור שידענו שביני מיוחד, אפילו מיוחד מאוד, אי אפשר היה לפספס את העניין, זה נזל לו מהאוזניים. וברור שאתה יודע שהוא יגיע רחוק, ויש מצב טוב שיום אחד תעמוד אצלו בתור.
ובכל זאת, לא שיערנו כמה גבוה וכמה רחוק הוא יגיע. מה ששוב מחייב אותי להסתכל מחדש על התלמידים שלי ולזכור שאני לא יודע כלום, אבל כלום, על כמה שהם גדולים ועל מי שהם באמת.
שיעור בענווה.
*
למדנו לגדול.
ככה זה. הסולמות בחיים בנויים מנחשים, זו כנראה הדרך היחידה לעלות למעלה.
תמיד יש ברירה נוספת, זו שלוקחת למטה, לשאול תחתיות. וזה בדיוק העניין – אנחנו לומדים להסתכל לנחש ישר בעיניים, לפגוש את הקושי, ולבחור להתמודד ולגדול.
ואני מסתכל מסביבי על כל מי שהולך איתי בדרך, ומגלה כמה כוחות הביחד הזה נותן. קודם כל, אהובים ויקרים, החברים בכיתה, שאת הדרך הזו אנחנו עושים ממש ביחד, לומדים את שיעור הגדילה כשותפים, כשלא פעם הם המורים ואני התלמיד.
ובמעטפת מצמיחה לא פחות – המשפחה של ביני שמלווים אותנו מבפנים ומבחוץ, שותפים מלאים בשיעור שלנו לא פחות מהשיעור שלהם, שאולי בכלל הוא שיעור משותף באופן מסוים.
וככה כולנו מנסים להחזיק חזק בסולם וכל פעם לעלות שלב אחד, אפילו קטן, למעלה.
לומדים לגדול.
*
למדנו אבלות וחורבן.
כבר כמעט שנה אנחנו מסתובבים עם חור שחור בלב. לפעמים החור גדול, לפעמים הוא קטן, לפעמים הוא שואב מאוד, לפעמים כמעט לא שמים לב אליו. אבל מסתבר שהוא תמיד שם, ועם כל הבאסה הוא כנראה שם כדי להישאר.
ובשנה בה המוני יהודים מסתובבים עם חור בלב, אחרי שיותר מדי יהודים קדושים איבדנו – והרווחנו, החור הזה הופך להיות מחייב יותר.
השכינה הקדושה מסתובבת עם חור בלב כבר אלפיים שנה. הוא תמיד נמצא שם, בגלות, בשיבה לארץ, בחגים, בימי חול, בדורות של צדיקים, וגם בדורות שכנראה פחות. החור הזה הוא החור של כולנו – "בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
ואם כולנו נפתח את הלב, ונצרף את החור השחור הפרטי שלנו לחור הגדול של השכינה הקדושה, אנחנו נקדם את עם ישראל והעולם כולו לשיעור האחרון –
ללמוד גאולה.
