אני מנסה לזקק רגע אחד שבו הרגשתי את כוחה של תפילה. היה זה היום ה־99 למלחמה. אישי היקר במילואים בחאן יונס. יום שישי חורפי וקצר, הקטנים במקלחות לקראת שבת קודש.
טלפון ממספר בלתי מזוהה: "שלום, מדברים מצבא ההגנה לישראל".
היו לי שברירי שניות לבחור איך לעבור את הרגעים הללו.
הקול המשיך: "בצלאל נפצע קשה בעזה, הוא בניתוח, אנחנו באים לקחת אותך".
פתאום קיבלתי מתנת שמיים מיוחדת: הרגשתי שבעלי עטוף בתפילות. בתוכי ידעתי שאומנם יש לו עוד דרך לעבור, אך בעזרת ה' הוא יצא מזה בגבורה.
מחשבותיי נדדו במהירות הבזק. עטוף בתפילות. הרי רק יומיים קודם לכן, בערב ראש חודש, הצטרפתי לתפילת נשים המונית אצל רחל אימנו, ומשם עליתי ירושלימה. עוד טרם הספקתי לחזור לביתי בעיר דוד, וכבר שמעתי רמקולים מהדהדים תפילת יום כיפור קטן מרחבת הכותל המערבי. צעדתי בסמטאות מביתי, דרך גני הילדים, אל הכותל, ובדרך קולות המוני בית ישראל עם משפחות החטופים. הרמקולים רועמים, ואיתם – כך נדמה לי – נעים אמות הסיפים. אני אוחזת בכפות ידיהם של ילדיי הקטנים, לצלילי הדי התפילות אנחנו עולים במעלה הגבעה ופינו מצטרף לתחינות.
ברחבה, למרגלות ההר, התקרבה אליי בתי הקטנה ולחשה על אוזני דבר מה, והנה עולה בי מחשבה שאולי זוהי מעלתה של תפילה. דווקא הלחישה העדינה של בתי הצמודה אליי גילתה לי כי כאן, מול אבני הנצח, כולנו יחד לוחשים על אוזנו הטובה של אבא. עיניו וליבו כאן כל הימים, והוא משיב לנו בקרבתו חיבוק של אוהבים.
אני סופגת במבטי נדבך ועוד נדבך. מתחת רגליי עוד שכבות רבות. יודעת שאני רואה רק קצה קצהו של סיפור גדול.
אבל לא רק אנחנו עמדנו שם ופרשנו שיחתנו לפני יושב מרומים. יכולתי לראות על כנפי הדמיון יונה צחורה שמגיעה ממרחק, נושאת תפילה, ועוד יונה, ועוד יונה. "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת" – תל שכל הפיות פונים אליו. מכל העולם לארץ הקודש, ממרחבי הארץ אל ירושלים, וממנה – אל מקום המקדש. לכאן מגיעות התפילות, ואנו, שליחות מצווה, מעלות אותן מעלה. דווקא פה נשמעת התפילה בלי מחיצות ובלי מתווכים, בלי צורך במערכות הגברה. כאן אבא מחבק בנחמה את ילדיו, לכאן הוא נושא את ליבו ואת עיניו.
אומר הרבי מלובביץ':
התפילה, שעניינה בקשת צרכיו – צריכה להיות קשורה עם המקום שעליו אומר הקב"ה "והיו עיניי וליבי שם כל הימים".
שלכן "היה עומד בחוץ לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, שנאמר 'והתפללו אליך דרך ארצם'. ויכוון גם כנגד ירושלים, וכנגד המקדש וכנגד בית קודשי הקודשים".
וההסברה בזה, על פי הידוע שבחוץ לארץ נמשכות כל ההשפעות כולן על ידי התלבשות בשבעים שרים, מה שאין כן בארץ ישראל, "ארץ אשר… תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", נמשכות כל ההשפעות כולן מהקב"ה בעצמו (ללא התלבשות בשבעים שרים).
ולכן צריכה להיות התפילה דרך ארץ ישראל דווקא.
(תורת מנחם תשי"ד, שיחת י' שבט)
המחשבות ממשיכות להתרוצץ כהבזקי אור, ואני חוזרת למציאות. החיילים באים ואנחנו נוסעים. עוברים מול שער הרחמים, חולפים על פני שער המזרח ולרגע אני לא מקלה ראש. מרגישה איך שק התפילות הולך ומתמלא בזכות כל עם ישראל. יודעת שגם כשאנו כדלים וכרשים דופקים דלתותיך, ריבונו של עולם, אנחנו נושאים על גבינו דורות של תפילה, דורות של אמונה, דורות של ציפייה.
אני מרגישה את היונה הצחורה שבתוכי מצרפת עוד מילה אל התפילה של רחל אימנו, ושל אברהם ושרה, מוסיפה תו אל השירה של מרים הנביאה, ואל הזעקה של אסתר המלכה, אל התקווה של לוחמות תש"ח וגם אל העוז של לביאות ימינו – אחיותיי גיבורות האומה. הכל כאן, ספוג באבנים הללו. גם אנחנו כמוך, אבא, נושאות את עינינו וליבנו כל הימים למקום שבו נושקת ארץ לשמיים, לירושלים.
לאחר כמה חודשים ותפילות רבות מספור, פגש אותנו ידיד ואמר בחיוך: "אם תלכו לכותל ותגידו 'בצלאל', הכותל בעצמו יענה: 'בן בתיה'!". חייכתי גם אני. הרי הבטיח לנו מקומו של עולם קשר ישיר דרך הבית הזה, דרך ההר הטוב והאבנים שנותרו מחצרותיו.
האבנים הירושלמיות מספרות לנו סיפור של דור ועוד דור. אנו מוזמנות להאזין, להרגיש דרך מה שהיה גם את מה שהווה ושיהיה. לגעת בנצח. לראות רבבות תפילות מתנקזות ובאות מכל רחבי תבל ועולות למרום שמיים. דווקא מכאן, בחיבור לב ובקשר עין, הכי צמוד לאבא, בתפילה זכה, בלחישת סוד, באהבה.
