אני מוצאת את עצמי לא פעם מתפללת על בריאות. סימנתי מטרה, זה מה שאני רוצה וכל כולי מכוונת לשם. כל מילה מלאת כוונה ומשמעות מעומק הלב. תפילה מהקישקעס ממש. בימים מוצלחים יותר יש אפילו דמעות.
הבריאות כל כך מעסיקה אותי, עד כדי כך שכשאני עם הילדים, הראש שלי אינו פנוי כי הוא מלא מחשבות על התור שכדאי לקבוע או על תוצאות של בדיקה שאני לא מצליחה לפענח. הראש טרוד, הקשב איננו וגם לא הנוכחות. אני באי שקט פנימי, ואז יוצאים החוצה כעס ועצבים. אז נכון, אני מתפללת בכוונה, אבל אני מרגישה שמשהו לא מכוון.
לאחרונה הבנתי את המשמעות העמוקה של תפילה בכוונה.
הפעולה של תפילה בכוונה היא פעמים רבות תנועה ממני החוצה. אני מנסה לכוון את המילים, להתרכז בהן, כדי שיקבלו כנפיים ומעוף ויביאו לי את הישועה שאני כל כך רוצה. אני מכוונת את עצמי אל המטרה החיצונית שהצבתי. פונה בכוונה מלאה ואמיתית לריבונו של עולם כדי להשיג אותה. משגרת מילים, מתפללת לקלוע.
אבל יש גם תנועה הפוכה, תנועה מבחוץ פנימה. תנועה שמכוונת אותי במקביל. תנועה שמדייקת אותי.
ראיתן פעם אדם שמכוון פסנתר? הוא מרוכז כולו בכיוון המיתרים כדי שהצליל יהיה מדויק ונקי, אבל בו בזמן מתרחשת אצלו תנועה פנימית מאוד של כוונון עצמי. הוא נדרש לדייק את השמיעה שלו, את העדינות, את הקשב. הוא נדרש לנקות את הזיוף שקיים בתוכו. הוא לא רק מכוון את המיתרים, באותו הזמן הוא מכוון גם את עצמו.
כמיהה עמוקה יותר
אז איך אני מכוונת את עצמי? כשאני מתמסרת לתנועה של כוונה מבחוץ פנימה, אני בעצם שואלת את עצמי לפני שאני ממהרת לבקש: מיכל, מה את רוצה? על פניו, אני רוצה בריאות. אבל אם אחפור לעומק ואנסה להבין מה הכוונה העמוקה שלי, למה אני רוצה בריאות – אגלה שאני רוצה בריאות כדי שאהיה נוכחת יותר בחיים של הילדים שלי, כדי שתהיה לי סבלנות אליהם, כדי שיהיה לי כוח להפיץ את החסידות, כדי שיהיה לי זמן לבקר את ההורים שלי במקום לבקר אצל רופאים. וואו, איזה רצון קדוש.
לֹא נִתְקְנָה הַבְּרָכָה בִּשְׁבִיל הָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל עַל צְרָכָיו,
וְהָרְאָיָה – אָדָם שֶׁהוּא עָשִׁיר וּמָה צָרִיךְ לְבִרְכַּת הַשָּׁנִים, וְכַדּוֹמָה לִשְׁאָר בְּרָכוֹת, אֶלָּא… שֶׁהוּא רַק הַמְשָׁכַת אֱלוֹקוּת… שֶׁהִמְשִׁיךְ אֲלוֹקוּתוֹ עַל יְדֵי אוֹתָהּ בְּרָכָה, כְּגוֹן בִּרְכַּת הַשָּׁנִים כְּשֶׁמִּתְבָּרֶכֶת הַשָּׁנָה בְּכָל טוֹבָה אֲזַי יֵשׁ הִתְגַּלּוּת אֱלוֹקוּת בָּעוֹלָם.
וְכֵן קִבּוּץ גָּלוּיוֹת, כְּשֶׁמְּקַבֵּץ אוֹתָנוּ מִן הַגָּלוּת אֲזַי יְהֵא נִכָּר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְשֶׁיֵּשׁ לָאָדָם חוֹלֶה חַס וְשָׁלוֹם בְּוַדַּאי צָרִיךְ לְאוֹתָהּ הַמְשָׁכָה כְּשֶׁיִּתְפַּלֵּל אֲזַי יִהְיֶה הַמְשָׁכַת אֱלוֹקוּת, אֲבָל לֹא שֶׁיִּתְפַּלֵּל לַהֲנָאַת עַצְמוֹ.
וּמִמֵּילָא יוּבַן שֶׁהָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִכְבוֹד הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.
(מאמרי אדמו"ר הזקן – פרשיות התורה חלק ב)
אומר אדמו"ר הזקן: לא נבראתי לכבודי, אלא לכבוד הבורא יתברך.
אז רגע לפני התפילה אני מכוונת את הלב שלי, בדיוק כמו שמכוונים כלי נגינה, מכוונת ומספרת לקב"ה את עומק הכוונה שלי. אני מבקשת להיות נוכחת, מבקשת פניות לעבודת ה', ועל גבי זה מוסיפה את הרצון לבריאות. ואז קורה הנס.
אני באה למציאות מכווננת, מחוברת לרצון המהותי שלי, לרצון העמוק שלי, לציר הפנימי שלי. אני באה מדויקת יותר ומתוך כך מוצאת את עצמי מדייקת יותר. פחות חוטאת ופחות מחטיאה את המטרה.
התפילה בכוונה ממקדת אותי, מפקסת, הרבה מעבר לזמן התפילה. היא עוזרת לי לחיות במשך היום בלי לזייף את החיים שלי.
אני באה לילדים, ובמקום להיות טרודה בבריאות אני זוכרת את הכמיהה העמוקה יותר, הכמיהה שמחברת אותי פנימה והחוצה, למעלה ולמטה. אני מודה על הזכות להיות איתם ומשתדלת לתת את כולי ולא להחמיץ את הרגע. אני נוכחת יותר, קשובה יותר ומלאת סבלנות. הרי זה מה שאני באמת רוצה בסופו של דבר.
זו חוויית תפילה עוצמתית כל כך. לראות איך התפילה פועלת מיד בעליונים ובתחתונים, איך המענה קורם עור וגידים לנגד עיניי ממש.
הלב שלנו כל הזמן זז, מתכווץ, נפגע, מתרחב, נאטם, מתבלגן. הוא חייב כיוונון על בסיס יומיומי. התפילה בכוונה היא הכלי לכך.
