השאלה הזכירה לי את השיר המיתולוגי "מי אוהב את השבת", ובעיקר את פזמון שלו: "אז למה לא כל יום שבת?"
תמיד זה הציק לי: למה באמת לא כל יום שבת?
אנחנו רוצים תענוג תמידי, גן עדן של שבת כבר בעולם הזה. אנחנו רוצים אורות גבוהים של פורים כל השנה. מה רע בזה?
במילים אחרות: למה בכלל יש גלות, ירידה, צער, חושך, ריחוק? בשביל מה זה טוב?
רבי נחמן כותב: "הירידה היא תכלית העליה" (ליקוטי מוהר"ן כ"ב). אם נקרא את הדברים כפשוטם, נמצאנו למדים שהירידה היא התכלית. שם קורה משהו שלא יכול לקרות בשום מקום אחר.
רבי נתן כותב את זה מפורשות (ליקוטי הלכות, נשיאת כפים ב'): "אי אפשר לנו להיכלל בקדושת הייחוד בבחינת אחדות הפשוט (כלומר להתקרב לה' באמת), כי אם על ידי נפילה וירידה (כשמחפש גם שם קרבת ה')".
תחשבו על זוגיות. כשיש משבר, כשיש ריחוק, פתאום שום דבר לא מובן מאליו. וכשמתעורר איום על הדבר שהכי יקר לך, אתה מוצא כוחות אחרים לגמרי. וכשאתה ביחד עם זאת מבקש תיקון וקרבה, אתה מגיע למקום אחר. השבר מגלה כוחות של נאמנות, רצון כנה ואהבה שלא מורגשים כל כך בימי שלום.
ככה זה עם הקדוש ברוך הוא, ככה זה בחיים. לא כל יום שבת ולא כל יום פורים. כדי שנזכה בימות החול והירידה לאורות הכי גבוהים. יותר גבוהים מאור של שבת ומצחוק ושכרות של פורים. אורות של נאמנות.

www.orpnimi.co.il