לכאורה, המלה האחרונה בשאלה מיותרת. העולם משתנה, אך טבע האדם הניצב בטבורו נותר ביסודו קבוע, ובטבור האדם, קבוע עוד יותר, פעור אותו בור רעב שאינו יודע שובע – התאווה לאכול עוד.
אך למעשה יש בכל זאת חידוש בדורנו. אין כוונתי רק לקיומן של מסעדות פאר, תעשיית ג'אנק פוד ענקית או סדרות ריאליטי על שפים. כוונתי למשהו גדול הרבה יותר העוטף את כל אלה ואותנו (כמעט, הייתי אומר, בולע אותנו): תרבות הצריכה.
תרבות הצריכה היא תחנה חדשה ולא צפויה במסעה של האנושות: מקסם היפנוטי ענקי הבא לברוא את האדם מחדש כיצור שכל הזמן צריך לשמוע ולגמוע ולבלוע מוצרים חדשים. זהו אדם עקור מוח ולב שכולו רק פה, ושט וקיבה, ושאפילו קיבתו אינה שלמה אלא קרועה בתחתיתה, מתרוקנת לפני שהיא מעכלת, רעבה בכל עת לחידוש. תרבות הצריכה נתנה הקשר חדש לתאוות האכילה: היא עיגנה אותה בתוך חוויה חדשה של האדם כצרכן.
נוכח הרחבה זו של תאוות האכילה יש להיערך בכלים חדשים. דיאטות, תרגילי נשימה ומשמעת לעיסה רק יקנחו את הפירורים משפמה. את דיוקן האדם כצרכן יש לתקן מהשורש בדמות אדם אחר – אדם יוצר ומעניק. כפי שקיבה רגישה מקיאה מתוכה אוכל מקולקל, וארץ רגישה מקיאה מתוכה עבודה זרה, כך עלינו להקיא מתוכנו את תרבות הצריכה ולהעמידנו מחדש כאדם שתכליתו להעניק לזולתו ולסביבתו.
עיסוק בתאוות האכילה, כולל סביב השאלה איך למשול בה, רק מעצים אותה. הדרך הכי טובה למעט באכילה היא לשכוח לאכול. וזה קורה רק כשאנו מסורים לעשיה טובה ונמרצת למען הסביבה.