האם המבכה על הבנים
לתת כלים, חיבוק ולשחרר
// מיכל שניאור

כמה טוהר יש בעיניים של ילדה בת שלוש. עיניים נקיות כל כך. תמימות, צוחקות, מבקשות, שואלות, רוצות, מסוקרנות, בוטחות.

 

אני מסתכלת בעיניים של הבת הקטנה שלי ובליבי תפילה: "ריבונו של עולם, אנא שהמבט הזה לא יחלוף לה לעולם. שבמבט הזה לא ישתקפו לא ביקורת ולא שיפוט, לא עלבון ולא שנאה, לא דאגה ולא חשש, לא פזילה ולא טשטוש". בתוכי יודעת שהחיים עוד מזמנים לה מסע. כל אחת וה-'לך לך' שלה. כל אחד והליכלוכים שהוא אוסף בדרך. מתנער, מתנקה, נופל וקם ונפצע ונתקע וממשיך ושואל ולפעמים מוצא תשובה ולפעמים לא...

לא תמיד אהיה שם לתת יד, לגונן, ליישר, לסדר, לשמור, לפתור. המחשבה הזו קורעת לי את הלב.

 

אמא רחל, תודה שלימדת אותי להיות אמא. הקב'ה מבקש מיעקב לקבור אותך דווקא שם, להניח ולהנכיח אותך על השביל בו יעברו הבנים שלך בדרך לגלות. כואבים, דווים, נאנחים, מבקשים בית. מבקשים אמא. ואת שם. תמיד. נוכחת, יציבה, מאמינה. מחכה להם באמצע השממה. את שם בשבילם, לבכות עליהם, להתפלל, לתת חיבוק. לתת לב. והם עוצרים אצלך אמא, מניחים את הראש, מבקשים נחמה. מרגישים אותך, מקבלים ליטוף ומתמלאים כוח להמשיך הלאה.

 

מבינה שכל ילד עובר מסע. סיפור אישי של גלות וגאולה ואני כאמא לא יכולה למנוע את זה. רק יכולה לתת כלים וחיבוק. תמיד להיות שם (גם כשאינני שם בפועל) על אם הדרך, להקשיב, להכיל, להתפלל, לנכוח רגשית, לקבל, להאמין שהם יכולים ולשחרר אותם לדרכם.

 

אמא רחל, איך הצלחת לשחרר? למען ה', איך?

שחררת את אהוב ליבך לאחותך, שחררת את בנימין לחיי העולם והלכת. שחררת ושחררת ושחררת.

למדי אותי לשחרר. לשחרר הכל לאדון הכל, להבין שמה שמגיע יבוא, להאמין שהכל טוב ומושגח. למדי אותי להבדיל בין השתדלות לשתלטנות, למדי אותי לנקות את העיניים שלי מהמבט הדואג, מהמבט החושש. למדי אותי להביט בילדים שלי דרך עיני האינסוף, ולדעת שלמסע הזה שהם עוברים יש סוף טוב ולדעת שעוד ישובו, עוד ישובו בנים לגבולם.

על אם הדרך
// חנה סלם

היא יושבת שם על אם הדרך, אמה של דרך, מביטה בעיניה הטובות על עוברים ושבים, על אובדים ושבים, מחייכת חיוך מלא טוב ותקווה, כזה שממלא את כולם אהבה.

עגלתה העמוסה נחה לצדה כממתינה עד ימשיכו יחד ליעד הבא, בשביל העפר שסללו עגלות מלאות וריקות.

היא יושבת על אם הדרך, אמה של מלכות, בפשטות הליכותיה שלא מצליחות להסתיר את הגדלות, מביטה בי במבט מלא חכמה וחיים, מבט גדוש נסיון ואמת אלוקית.

יכולתי לראות בקמטי פניה, פיסות חייה, נתינה אינסופית ושלווה ויושר ושלמות פנימית.

היא קוראת לי לעברה, מבקשת לומר לי דבר מה, באמצע הדרך, על אם הדרך.

"בתי, אינך מכירה אותי או אולי מכירה את, מסיפורי בראשית על מסירה במסירות, על אהבת איש תם ואב מוכתם, על כריעה ללדת את אשר לא יכרע ולא ישתחווה, על קול ברמה המשיב א־ל אל נווה.

"לפני שתמשיכי בדרכך קחי את אשר הכנתי בשבילך, בכאביי, בתפילותיי, קחי עמך זכות אבות, שאי עמך ברכת אמהות, קחי את אשר יחפוץ לבך מעגלתי, ובבא העת כשתהיה לך עגלה עמוסה משל עצמך, העבירי אותה בתבונה לבתך".

מילאתי רצונה, ספק בשבילה, ספק בשבילי, לקחתי מעגלתה ושמתי בעגלתי. המשכתי בדרכי בדרך העולה בשביל העפר, שסללה עגלה עמוסה עמוסה, של אם הדרכים, על אם הדרך.

 

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
אוריה ג'ורי

עוד לא אהבנו די

את אביעד דַרף תפגשו תמיד עם חיוך גדול על הפנים וגיטרה ביד. את ההשראה לאמנות שלו

למאמר המלא »
אורי צוקר

לעלות למטה

אורות רוקדים, פירוטכניקה מטורפת, פלייליסט חלומי,  הקהל באטרף, חשמל באוויר, וזה הוא על הבמה. * כל

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן