רבי נחמן מברסלב אומר (לקו"מ סד) כי ישנן קושיות שבאות מהחלל הפנוי – קושיות שאין וגם לא יכולה להיות להן תשובה בעולמנו, כי תשובה היתה שוללת את העולם הנזקק לחלל פנוי כדי להתקיים בתוכו. מקושיות אפיקורסיות כאלה צריך להיזהר ועל הנופל אליהן נאמר "כל באיה לא ישובון", ולכן צריך 'לעבור עליהן' מתוך אמונה. אמנם, הוא מוסיף כי צדיק גדול – משה רבינו שבדור – יכול וצריך להעמיק גם בקושיות האלה, כדי להעלות את מי שנפל אליהן.
בסגנון החב"די, כל מי שלומד חסידות לעומק יכול להכיר בבהירות ש"הצמצום לא כפשוטו" וכמו הצדיק של רבי נחמן – להיכנס לחלל הפנוי ולשאול כל שאלה, גם שאלות שאין עליהן תשובה שכלית. החלל הפנוי בו נברא עולמנו הוא גבולות ההגיון האנושי (הגיון בגימטריא כח הגבול), שאינו יכול להכיל סתירות, אך מי שמחובר ל"הגיון לבי" (אותיות בלי הגיון, בגימטריא כח הבלי גבול) מסוגל להתמודד גם עם שאלות-סתירות מתוך הכרה שה' הוא נושא-הפכים ונמנע-הנמנעות.
אפילו הרמב"ם, שלכאורה גרס שגבולות ההגיון חלים גם על ה' ו"יש לנמנעות טבע קיים בחֵק הבורא", חשב שמותר לשאול את שאלת הידיעה והבחירה ולהשיב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" (ומכאן סמך להסבר החסידי, שההגיון חל "בחֵק הבורא", בחלל הפנוי שעשה ה' כדי להכיל 'בחיקו' את העולמות, אך לא על עצמותו יתברך). הראב"ד שם 'צועק' שלשאול קושיא ולהחזיר את העניין לתחום האמונה אינו מנהג החכמים, אבל הרמב"ם לא התרגש מכך...
בעומק, כשמבינים כך, יודעים שה'בעיה' בשאלות בלי תשובה היא רק בשביל מי שחושב שהתשובות עדיפות על השאלות, אבל מי שמשתחרר מגבולות השגתו מבין שהשאלות עדיפות מהתשובות (כמאמר הרבי מקוצק – 'אלוקים שכל טיפה סרוחה יכולה להבין, איני רוצה לעובדו') – התשובות שייכות לנברא המוגבל והשאלות מוציאות אותנו לפגוש את ה' הבלתי-מוגבל.
אז אם אתה מאמין לתשובות של עצמך – עדיף שלא תשאל שאלות. אבל אם אתה מבין שהשאלות הן סולם אל הבלתי-נתפס – תשאל! "אם אסק שמים שם אתה" – כשיש לי מסקנות-תשובות ברורות, ה' הוא "שם" - למעלה-מעלה ממני, אך "ואציעה שאול", כשאני מציע שאלות (בבחינת "העמק שאלה"), "הנך" ה' יתברך בעצמך!
בעיניי, התשובה היא חד משמעית. אין שאלות שאסור או לא כדאי לשאול. שאלות הן המנוע להתקדמות, הן האות לשאיפה, ובעיקר – הן מצביעות על מעורבות פנימית. כשאנחנו אומרים לילד או לתלמיד – "לא שואלים שאלות כאלה", "יש דברים שלא שואלים עליהם שאלות", אנחנו מדכאים את אותה מעורבות, את אותו רצון לדעת.
שני דברים עלולים לקרות במצב כזה: האחד – שאלות שנקברות לא תמיד מתות. השאלה צוברת תאוצה מבפנים, מכרסמת, ועלולה להוביל לספקות, לחיבוטי נפש ואפילו לנטישה. השני – ואולי החמור יותר, הרצון לשאול, ובעיקר התעוזה שלעתים צריכה להתלוות לשאלת שאלות יכולים להתמוסס ולהיעלם. מערכת היחסים עם דמות הסמכות, עם התורה ועם היהדות – הופכת ממלאת עניין לאדישה ומרוחקת.
אבל... גם אם אין שאלות שאסור או לא כדאי לשאול, יש בהחלט שאלות שאי אפשר או שלא כדאי לענות עליהן. אין כאן סתירה. מן הצד האחד, עלינו לעודד שאלות, להכיל אותן ולקבל אותן. מן הצד השני, יש שאלות שאין להן תשובות, ותשובות שהשואל עדיין לא בשל לקבל אותן.
כשתשובה כזו נאמרת בצורה הנכונה – "זו שאלה חשובה, אבל אני לא יכול להשיב לך עליה כרגע", היא לא מביעה התחמקות אלא מהווה תשובה בפני עצמה. התשובה העתיקה "כשתגדל תבין", איננה תגובה מזלזלת. יש פה עניין של אינטונציה נכונה – כשהיא נאמרת בנעימה הנכונה פירושה – "אני מכבד את השאלה, וחושב שכרגע זה לא הזמן הנכון לענות עליה". יש להיכן להתקדם, יש למה לחכות.
ואחרון חביב. כהורים, כמחנכים וגם כחברים – חשוב מאוד לנסות ולהבין מה השאלה שעומדת מאחורי השאלה. לפעמים השואל איננו חפץ בתשובה מנומקת, אלא רק בהבנה של המקום השואל. לפעמים התשובה הנכונה היא כל מה שמעבר למלל – חיוך, מבט מבין או חיבוק.
בואו נדבר על השאלות הקטנות באמת. לא אלה שנכתבו עליהן ספרים ומקיימים עליהן ערבי דיון עם מיקרופונים ובקבוקי מי עדן עבור דוקטורים ורבנים. כי לשאלות ההן לא נגיע, אם רק נהיה מודעים לשאלות הקטנות.
בואו נדבר על השאלות שאני כל הזמן שואל וכל הזמן עונה עליהן במעשים שלי. אני מנווט את החיים שלי עם שאלות מהסוג הזה.
יש אדם ששואל אינספור פעמים בכל יום את השאלה 'מה אני אמור לעשות?' או 'למה אני לא עושה עם עצמי שום דבר?' או 'למה ה' לא עוזר לי?' והחיים שלנו הם תמונת ראי, תשובות לשאלות התדירות שלנו.
מה כבר אפשר לעשות עם שאלות כאלה? אתה מוגבל לטווח התשובות האפשרי, משהו בסגנון – 'אמור? לא הוגדר ולא יודע, אין פה איזה עבירה על הלכה בכל אופן'; 'כי אתה עצלן'; 'כי אתה לא שווה את זה'. ואיכות החיים שלך הן התוצאה הישירה של התשובות האלה.
אם לעומת זאת אשאל - 'איך אגלה את נוכחות ה' גם במציאות שבפניי כרגע?' או איפה ההזדמנות שיש כאן לצמוח, להעניק, להאיר או לאהוב? זה ישפיע ישירות על המעשים ועל החיים שלי.
מותר לשאול את כל השאלות, רק שים לב שאתה משחק עם החיים שלך במה שאתה בוחר לשאול. ולענות.
נכתב בהשראת טוני רובינס.
בן שמקבל את מסורת בית אבא, לא שואל, לא חושב על הדברים לעומק, אלא "שורד את המצוות" וממשיך בדרכו, נמצא במצב קשה יותר מרשע שבועט ומתריס וכועס ומגנה. האחרון מראה לנו שהדברים נוגעים בו, גם אם בצורה שלילית, ואילו הראשון מנותק ומסתגר באדישותו.
"שאל אביך" אומר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, לאחר שבגדו בו ובתורתו. כי המרפא או הפתרון למרידה באלוקים הוא לשאול שאלות ולברר.
כך שמצווה עלינו לשאול שאלות, אך מנגד גם להישאר תמיד בשאלה אין זה נכון, שכן מי שחי את כל חייו בשאלה אינו לוקח אחריות על הפנמת התשובות. הוא מעדיף להישאר בשאלה כדי לא להיות מחוייב.
ונקודה נוספת למחשבה: העולם הליברלי בא ומפרק את האמת המוחלטת באמירה שאין אמת אחת, כאילו "כל אחד והאמת שלו". יש להיזהר מלהיות שואל תמידי מתוך תפיסה שאין אמת מוחלטת וטוב להישאר בסימני שאלה. האמת היא שיש אמת מוחלטת, נכיר בה אבל לא נפסיק לחקור אותה.
אז מצאו לכם את הכתובת המתאימה לכם ושאלו, חקרו ודרשו את ה'. במעשה זה קוראים אתם לה' ומבקשים את קרבתו.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
נעמה ניימן, ממייסדי היישוב מצפה יריחו, לא תכננה להגיע לעולמות הרפואה הטבעית, בהם היא צועדת מזה
בתקופה הזו, כשהבנים שלנו עוברים מסעות וכל הבלאגן צף, אני חוששת להזמין את ההורים אלינו הביתה
"לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה 'מייפלאואר', ובה אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי,
מה יותר – קרוב או רחוק? היכן נמצא הנצח? האמת היא שכדי לענות על זה, צריך