אמונה נתפסת כניגודו של השכל ומזוהה בטעות עם דימויים כמו "פתי מאמין לכל דבר" ונאיביות. השכל זוכה להקשרים מחמיאים יותר. אולם בהבנה פנימית, האמונה והשכל הינם שני כוחות בנפש, המעוגנים בשתי הנהגות רוחניות – השכל הוא משפיע, והאמונה מקבלת ומכילה. למעשה אלו שתי אספקלריות המשלימות זו את זו. על תמונת המציאות האמיתית ניתן להשקיף רק בהתבוננות משולבת מבעד לשתי העדשות.
נסביר: לאמונה יש לכאורה חולשה - אנו מאמינים באמת, אך כך טוענים גם הטועים, המאמינים בשקר ורואים בו אמת. אך האם השכל חף מחולשות? השכל המבריק ביותר גם הוא מוגבל, וההולך אחר שכלו אף הוא מאמין – מאמין לעצמו.
היהדות מבחינה בכך ומבססת את גישתה על שכל ואמונה יחדיו. האמת היא השכל. לא שכלי שלי, משום שמי יערוב לי שהוא אמיתי? הכוונה היא לחוכמת התורה שאדם קונה באמצעות שכלו.
אמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר, לא מפני שהיא סותרת את השכל, אלא משום שמרחב המחיה שלה מתחיל מעבר לשכל. אפילו שכל תורני טוב עד מקום מסוים. באותו מקום, שם מתחילה האמונה לצמוח, כמו עלי הכותרת העולים מהגבעול שיוצא ועולה מתוך האגרטל.
היכן המקום בו נגמר השכל? רבי נחמן מלמד שכאשר יהודי ניגש לקיום מצווה למעשה, עליו להשיל את השכל ולאמץ אמונה, דהיינו: לבצע את יהדותו הלכה למעשה לאור השכל - אך בחוויה ובהוויה של אמונה. בתמימות, בפשיטות, בנאמנות, מתוך שלמות פנימית של ילד המבקש לעשות רצון אביו.