האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
מספרים שבמפגש הראשון של המגיד ממזריץ' עם הבעש"ט ביקש ממנו הבעש"ט להסביר לו עניין מסוים בספר עץ חיים לאר"י הקדוש. המגיד שכבר אז היה בעל ידע מופלג בתורת הסוד הסביר לו את העניין לפי הבנתו בטוב טעם ודעת, אך הבעש"ט בתגובה אמר לו שלא כך הוא ההסבר, והתחיל להסביר בעצמו. באותו עניין בעץ חיים היו מוזכרים שמות של מלאכים, וכשהבעש"ט דיבר התמלא הבית אור והמלאכים שהוזכרו התגלו להם. מאז דבקה נפשו של המגיד בבעש"ט וידו לא זזה מידו.
מה שהתחדש בבית מדרשו של הבעש"ט הוא שהתורה לא רק הובנה והוסברה אלא הפכה למשהו מלא עוצמה וחיות המקיף את כל המציאות.
מסופר גם שהדבר שגרם לרב הנזיר להידבק ברב קוק זצ"ל, במפגש הראשון ביניהם, היה ברכות השחר... לפנות בוקר שמע הרב הנזיר את הרב קוק אומר את ברכות השחר, והעוצמה והחיות האדירה בה הן נאמרו עד כלות הנפש השאירו על הרב הנזיר רושם עז, ובו ברגע החליט שהרב יהיה מורו, וידו לא זזה מידו עד סוף ימיו.
אחד הדברים המרכזיים שבונים חיות ודבקות הוא הקשר עם הרב. כאשר הרב מקרין חיות וקדושה הדבר נספג בלב התלמיד. חז"ל אומרים "גדול שימושה" בדיוק כדי להגיע לנקודה הזו. כאשר ההתלהבות נחלשת, עוזר מאוד לחזור לרב ולגדולי וצדיקי הדור, ללמוד מהם ולהתפלל איתם עד שהשלהבת הכבויה תתעורר מהמפגש הנפשי הזה.
כשאדם מרגיש שנגמרה לו החיות בעבודת ה' עליו להפנים כי גם התהליך הזה וחוסר החשק הם חלק מההתקדמות שלו בעבודת ה'. אמנם זה נשמע קצת מתחכם או אבסורדי אך אלו הם דבריו של רבי נחמן מברסלב שאמר שאדם צריך שיהיו לו שתי "בקיאויות". בקי בעלייה ובקי בירידה. ומהי "בקיאות בירידה"? שגם בעת ירידת האש־קודש שבקרבו, ידע לחפש ולבקש משם את ה' יתברך. על ידי שאדם יגלה כי גם בעת ירידתו הוא מחובר ונאמן לה' הוא יזכה לתשובה וקרבה מחודשת.
יופי. הכל נחמד ויפה, אבל איך עושים את זה?
שלב א: ישוב דעת
הפנמה עד כדי ישוב הדעת שירידה לא מרמזת על כישלון אלא על תהליך. וכחלק מכל תהליך שהאדם עובר בנפשו, גם בעבודת ה' סביר ונכון לחוות נסיגה. כאשר אני יודע שמטרת הנסיגה היא חיזוק הקודש בהמשך, אזי הירידה תיהפך לעלייה.
שלב ב: הסכמה ולא התנגדות
במידה ואני מסכים רק בדיעבד לתהליך של "עלייה וירידה" אני בעצם לא לומד את השיעור שה' מנסה ללמדני דרך הנסיגה. לעומת זאת כאשר אני נמצא בהסכמה, אזי הכאב של הנסיגה ייהפך לרצון להתקדם.
שלב ג: תפילה
להפוך את כאב הנסיגה וחוסר החשק בעבודת ה' לתפילה מלב נשבר, לשתף את ה' "כמו חבר קרוב" בצער העולה בי מעצם ריחוקי ממנו ובקשת קרבה ללא דחיקת שעה ולחץ. הגעה לתפילה מתוך מקום של הכנעה ובקשת עזרה.
שלב ד: שמחה
להמשיך את עצמי לשמחה ורוח טובה מתוך בחירה בטוב, ומתוך אמונה שכל פעולות ה' עליי הם טוב גמור ואני אהוב ורצוי לפני המקום ברוך הוא.
הקרירות והקיפאון בעבודת ה' אינם הבעיה אלא רק הסימפטום. היובש מראה על "בעיה במנוע", בהקשר ובפנימיות של האדם. כך הסבירו בחסידות את דברי חז"ל בהלכות תפילה, שעקרב מסוכן מנחש. על הנחש נאמר, בספר ערכי הכינויים, שארסו חם ואילו ארס העקרב הוא קר (נחש מורכב מהמילים 'נח־אש' והעקרב כולל בתוכו את המילה 'קר'). למרות שצריך לטפל בנחש בעל הארס החם לתאוות, אין להיבהל ממנו כי הוא איננו מהותי, אך קרירות העקרב מחייבת אותנו להיכנס לנוהל חירום...
הדרך לטיפול בקרירות היא להתמקד במוקדי כוח שיעצימו את רמת הקדושה באדם. במהותו האדם הוא שכלי, ולכן עליו למלא את מוחו בעניינים המעוררים ומלבים מחדש את האהבה והבעירה לה'.
הדרך הטובה והסלולה היא העיסוק המוגבר בפנימיות התורה, המכונה בזוהר הקדוש בשם "נשמתא דאורייתא", נשמת התורה. כשמה, היא מזרימה חיות בכל חלקי האדם עד לשד עצמותיו.
כשאדם מבין קצת את נוכחותו של הקדוש ברוך הוא, את עומק הנשמה, את מהות התורה ואיך שורשו של כל דף גמרא פשוט לכאורה, הוא בהררי קודש של החכמה האלוקית האין־סופית; כשאדם מפנים איך כל מעשה קטן שלו מתחבר לכל המערכת האלוקית הגדולה, הוא מקבל אנרגיה חיובית וחשק גדול.
הנוסחה היא "מוח שליט על הלב". אם זה נכון בעולם הפרסום, בו יוצרים חשק לקנות כשמסבירים לאדם את התועלת שתהיה לו מהמוצר, הדבר נכון שבעתיים בעניינים רוחניים, בהם ההבנה וההפנמה הן ממש צורך בסיסי כדי שאדם יהיה מסוגל להתלהב.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
מי מאיתנו לא נאלץ להתמודד עם שלל אירועים לא פשוטים בשנה האחרונה? כולנו התמודדנו, ועדיין. אולם
מי המלך שלך? * המלך שלי הוא הוד רוממותו הסטייק. זה לא חייב להיות דווקא הסטייק,
אחת התובנות החשובות על ראש השנה שגיליתי לאחרונה, הופיעה דווקא דרך אחד ממנהגי החג החריגים, מנהג
עָנָה וְאָמַר: אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ הָיוּ שְׂמֵחִים. שֶׁפַּעַם אַחַת הָיוּ תִּינוֹק וְתִינֹקֶת שֶׁהָיוּ בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ